חכמה בבודהיזם – מהי החוכמה בגישה הבודהיסטית
חכמה בבודהיזם
הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי
גמילה במרכז הוליסטי יוקרתי בתאילנד ובישראל
ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה
מהי החוכמה בגישה הבודהיסטית
כיצד נמדדת חכמה בבודהיזם? סיפור החכמה, סביב השנים 160-130 לפנה"ס באזור בקטריה, הודו, היה מלך בשם מלינדה שהיה יוצא דופן בחוכמתו והבנתו העמוקה בנושאים רבים בעולם, כולל עקרונות הדתות המרכזיות. הוא הציב שאלה לחכם מתבודד שהשיג הארה ונודע בזכות חוכמתו בשם נגסנה. לאחר דיון על תפקיד החכמה, נמשל הדבר לאדם המחזיק מנורה בהירה שנכנס לבית חשוך, בזכות אור המנורה, הדרך, היציאות וכל פינה הופכות לנראות, היכן שיש כיסא, ארון, מיטה וכו'.
מרכז הוליסטי לטיפול בטראומה, התמכרויות וחוסר איזון נפשי בתאילנד
"בואו לתחילת המסע לחופש מהתמכרות לאלכוהול, סמים, כדורים ותגלו מחדש את חייכם בחיבוק השקט של "DaoTherapy Rehab בתאילנד—במקום שבו ריפוי הוליסטי פוגש החלמה מעצימה."
המנורה הבהירה מייצגת את החכמה
המנורה הבהירה מייצגת את החכמה, והחפצים הביתיים מייצגים את האירועים והאובייקטים בחיים, וכן את השינויים בתודעה האנושית. בזכות אור המנורה, החושך נעלם, כשם שבאמצעות חכמה, הבורות עצמה נעלמת. אך אז שאל המלך בפרובוקטיביות, ספר לי, היכן נמצאת החכמה? נגסנה ענה, החכמה לא שוכנת בשום מקום, ולכן לא ניתן להצביע על מקום ספציפי בו היא שוכנת.
המלך השיב שאולי אין כלל חכמה. נגסנה אז ענה, אז היכן שוכנת הרוח, הוד מלכותך? לא ניתן להצביע עליו. אם כך, הוד מלכותך, אולי אין רוח. המלך מלינדה פרץ פתאום בצחוק, אתה אכן חכם מאוד. המטרה של בודהיזם היא להעלים סבל ולהביא שמחה לכל היצורים, אך רק החכמים יכולים להבחין בדרך המובילה לשלווה ואושר. מטרת הבודהיזם היא שחרור והארה, וחכמה, pāññā, לבדה, היא האמצעי היחיד שבו האנושות יכולה להגיע לחופי השחרור וההארה.
לכן, תפקיד החכמים ותפקיד החכמה תופסים מקום מרכזי בכל תורות המייסד שלנו, הבודהה. אפשר לומר שהבודהיזם הוא דרך החכמים, נתיב להארה, השואף למצוא הגדרה מספקת של בודהיזם.
בודהה הוא התעוררות ראשית
בודהה הוא התעוררות ראשית, עלינו להבחין בין אדם אינטלקטואלי כפי שמובן בדרך כלל ובין אדם חכם כפי שמוגדר בבודהיזם.
אינטלקטואל הוא מי שעשוי להיות בעל ידע עמוק בנושא ויכול לנתח ולהסביר את הנושא בפרטים. עם זאת, אדם כזה מחזיק בידע ללא תרגול ויכול עדיין להיות נשלט על ידי הבעיה, חסר חופש ממנה. לדוגמה, מישהו עשוי לדעת הרבה על אלכוהול, להבין את מרכיביו ואת השפעותיו על הגוף.
האדם הזה נחשב לידען בענייני אלכוהול, אך עדיין שותה, משתכר ונשלט על ידי אלכוהול. לכן, האדם הזה לא מחזיק בחוכמה לגבי אלכוהול. לעומת זאת, מישהו שמבין מהו אלכוהול, יודע את סכנותיו ויש לו את היכולת לא להישלט על ידי אלכוהול, שאינו שותה, אינו מכור ואינו משתכר, נחשב כמי שעלה על השפעת האלכוהול. אדם זה נחשב כבעל חוכמה לגבי אלכוהול.
יש שיטענו שאם אדם אינו יודע הרבה על אלכוהול אך בוחר לא לשתות, האם הוא נחשב חכם? ברור שלא. אדם כזה עדיין נהנה מהיתרונות של אי שתייה, כמו לא להשתכר או להיות מכור בגלל שהוא נמנע משתייה.
עם זאת, בנסיבות מסוימות, עקב חוסר היכולת להתנגד לפיתוי האלכוהול, אדם כזה עלול להתחיל לשתות, מה שיוביל לשכרות והתמכרות.
פרק 2. תפקיד החוכמה בבודהיזם
עם ההבחנה הזו, אנו יכולים להבין את המושג הרחב של חוכמה כפי שהוגדר על ידי הבודהה בלימודיו. הבחנה זו עוזרת לנו לזהות שני סוגים נפוצים בקרב בודהיסטים.
סוג אחד כולל את אלה שלמדו בודהיזם לעומק, בקיאים בכתבי הקודש, אך אינם נחשבים לחכמים באמת. קבוצה זו רווחת בקרב חוקרים שלומדים רק את הבודהיזם, בקיאים בכל שלושת הסלים של הכתבים, גם באוספים המוקדמים וגם המאוחרים, אך עוסקים רק בלימוד ללא תרגול. הם עשויים לדבר בקלות על מדיטציה אך לא מתרגלים אותה, ולדון בשימושים המופלאים של החוכמה אך לא מפתחים אותה. לכן, הם לא נחשבים לחכמים באמת.
סוג אחר מורכב מאלה בעלי אמונה אמיתית שעוקבים בקפדנות אחרי עקרונות הבודהיזם, אך אמונתם טרם התפתחה לחוכמה. לכן, הם גם לא יכולים להיחשב כחכמים באמת, שכן הם עדיין נתונים לתאווה, שנאה ואשליה, ולכן עדיין לא חכמים.
עם זאת, החכמים האמיתיים מוזכרים לעיתים קרובות בלימודי הבודהיזם, והחוכמה כאן מתוארת כסוג של מצפון שעוזר לנו להבחין בין נכון לשגוי, טוב לרע, טהור לטמא, שמחה לסבל, ונעלה לנחות. חשוב לציין, החוכמה כאן אינה נחשבת כתכונה נדירה וייחודית, אלא כמצפון תמידי בתוכנו, הפועל כמו אור מנחה שעוזר לנו לבחור בין טוב לרע, נכון לשגוי, מאפשר לנו להבחין במה שיש לעשות ובמה שאין לעשות, ומנחה אותנו לעבר שלום ושחרור. השימוש המופלא הזה של החוכמה מתואר בכישרון על ידי הבודהה במונחים של התכונות, הגישות והפעולות של שני סוגי אנשים, המוגדרים כטיפשים וחכמים.
כשאנו קוראים את הכתבים המתארים את הטיפשים והחכמים, המצפון שלנו עצמו מתעורר, ועוזר לנו להבין בבירור מה מועיל ומה מזיק לנו ולאחרים.
תלמדו עם המקצוענים ביותר
מסלולי הלימודים של טאותרפיה
פרק 3. ההבדל בין הטיפשים לחכמים
במשמעת המנזרית, ההבדל הבולט בין הטיפשים לחכמים מצוין בבירור. השגת שלושה דברים, הטיפשים נודעים. מהם השלושה? פעולה רעה על ידי הגוף, דיבור רע על ידי הפה, החזקת מחשבות רעות. השגת שלושה דברים, החכמים נודעים. מהם השלושה? פעולה טובה על ידי הגוף, דיבור טוב על ידי הפה, החזקת מחשבות טובות.
ובכן, בהקשר זה אמר הבודהה, כל הפחדים שעולים, הו נזירים, כל הפחדים הללו עולים מהטיפשים, לא מהחכמים. כל הסכנות שעולות, כל הסכנות הללו עולות מהטיפשים, לא מהחכמים. כל הצרות שעולות, כל הצרות הללו עולות מהטיפשים, לא מהחכמים.
כך, הטיפשים חווים פחד, החכמים לא. הטיפשים מתמודדים עם סכנות, החכמים לא. הטיפשים נתקלים בצרות, החכמים לא.
הו נזירים, אין פחד הבא לחכמים, אין סכנה, אין צרה. ובכן, 3.1. זהו עדות ברורה להבדל בין הטיפשים והחכמים מנקודת מבטו של מי שהוא מואר. הבדל נוסף בין הטיפשים והחכמים קשור לתחושות.
כאשר הטיפשים נתקלים בכאב גופני, הם לעיתים קרובות מצטערים, מתאבלים, בוכים, ועשויים להתעלף מעצב. הבודהה השווה זאת למישהו שנופל לתהום, לא עומד על הקצה, ולא מחזיק בעמדה בטוחה. לעומת זאת, החכמים, כאשר הם חווים כאב גופני, אינם מצטערים, אינם מתאבלים, אינם בוכים, אינם מכים על החזה, ואינם מתעלפים.
כך, לימד הבודהה כי אדם כזה נקרא תלמיד אציל ששמע רבות, עומד על סף התהום, הגיע לעמדה בטוחה, SN 36.6. המאסטר הוסיף עוד, כי הטיפשים והבורים ששמעו מעט כאשר הם חווים כאב רגשי, מצטערים, מתאבלים, ומתעלפים. כך ישנן שתי סוגי תחושות, תחושות גופניות ותחושות נפשיות. הבודהה השווה זאת להיפגע משני חצים, לסבול גם פיזית וגם נפשית.
יתר על כן, הטיפשים והבורים ששמעו מעט, כאשר הם חווים כאב רגשי, חווים כעס, ובכך מאפשרים לטינה להתקיים ולצמוח. הם מחפשים מפלט מכאב דרך עונג חושי, כי לא מצאו מפלט אחר. בגלל המרדף אחר עונג זה, התשוקה הקשורה לתחושות נעימות מתקיימת וצומחת.
הם אינם מבינים באמת את המקור, הסיום, הפיתוי, הסכנה והבריחה מהתחושות הללו. לכן, הבורות הקשורה לתחושות שאינן כואבות ואינן נעימות קיימת וגוברת. וכך, אם הם מרגישים כאב, הם מרגישים הנאה.
הם מרגישים תחושות שאינן כואבות ואינן נעימות. הם מרגישים כאילו הם כבולים. כאן, הבודהה לימד שהטיפשים והבורים ששמעו מעט, כבולים בלידה, הזדקנות, מחלה, מוות, צער, אבל, כאב, יגון וייאוש. אני אומר שהם כבולים על ידי סבל, SN 36.6. לעומת זאת, לתלמיד הנאצל ששמע הרבה, כשחווים סבל רגשי, אינם מתאבלים, בוכים, מכים את החזה שלהם או מתעלפים, הם חשים רק סוג אחד של תחושה, כלומר תחושות גופניות, לא תחושות נפשיות. הבודהה השווה זאת לפגיעה מחץ יחיד, סבל פיזי אבל לא נפשי.
יתרה מזאת, התלמיד הנאצל ששמע הרבה, כשחשים סבל רגשי, אינם חשים כעס, ולכן לא קיימת ולא גוברת טינה. הם מוצאים דרך להימלט מהסבל מחוץ להנאות החושים. הם אינם מתענגים בהנאות החושים, ולכן התשוקה הקשורה להנאות החושים אינה קיימת ואינה גוברת. הם מבינים באמת את המקור, הסיום, הפיתוי, הסכנה והבריחה מהתחושות הללו. לכן, הבורות הקשורה לתחושות שאינן כואבות ואינן נעימות אינה קיימת ואינה גוברת. וכך, התלמיד הנאצל ששמע הרבה, חש כאב, הנאה ותחושות שאינן כואבות ואינן נעימות ואינו כמו אחד הכבול. כאן, הבודהה לימד שהתלמיד הנאצל ששמע הרבה אינו כבול על ידי לידה, הזדקנות, מחלה, מוות, צער, אבל, כאב, יגון וייאוש. אני אומר שהם אינם כבולים על ידי סבל.
בורות, סבל ושחרור כשנשאלו על ההבדל בין הטיפשים לחכמים ביחס לגופים המוסתרים על ידי הבורות וכבולים על ידי ההתקשרות הרעה, שמקנים את הרעיון שהגוף הזה קיים, שיש צורות ושמות חיצוניים, ובגלל הגוף הזה יש שש בסיסי חושים והחוויה של תחושות נעימות וכואבות, מהו אם כן ההבדל בין החכמים לטיפשים? הבודהה לימד, נזירים, מכוסים בבורות וכבולים על ידי תשוקה, הגוף הזה של הטיפשים נוצר. בורות זו, הטיפשים אינם מחסלים. תשוקה זו, הטיפשים אינם מבטלים.
מדוע זה כך? נזירים יקרים, הטיפשים חיים חיים שלא מכוונים לסיום האמיתי של הסבל. לכן, כאשר הגוף מתבלה והחיים מסתיימים, הם עוברים לגוף אחר. על ידי מעבר לגוף אחר, הם לא נמלטים מלידה, הזדקנות, מחלות, מוות, צער, התייפחות, כאב, יגון וייאוש.
אני אומר שהם אינם נמלטים מהסבל, ונזירים יקרים, מכוסים בבורות וכבולים בתשוקה, הגוף של הטיפשים נוצר. בורות זו, הטיפשים אינם משמידים. תשוקה זו, הטיפשים אינם מבטלים.
מדוע זה כך? נזירים יקרים, הטיפשים חיים חיים שלא מכוונים לסיום האמיתי של הסבל. לכן, כאשר הגוף מתבלה והחיים מסתיימים, הם אינם עוברים לגוף אחר. על ידי אי מעבר לגוף אחר, הם משוחררים מלידה, הזדקנות, מחלות, מוות, צער, התייפחות, כאב, יגון וייאוש.
אני אומר שהם נמלטים מהסבל, חכמה וחיי היומיום. הבחנה עדינה נוספת היא שהחכמים מעדיפים שתיקה כמו הים הגדול, כמו משהו שופע, כמו בריכה מלאה במים, בעוד שהטיפשים הם רועשים כמו נחל הררי, כמו משהו ריק, כמו כדה עם מים. למד מהנחלים.
הנחל ההררי זורם ברעש. מהעמק העמוק, הים הגדול מלא, שקט, SNP 720. מה שריק צועק בקול רם, טיפשים כמו כדה עם מים.
מה שמלא נשאר שקט. החכמים כמו בריכה מלאה, SNP 721. מישהו שאל, מדוע החכמים, שחיים בעומק היער, אוכלים פעם ביום ונראים בעלי תווי פנים שלווים להפליא, בעוד שהטיפשים נמקים כמו קני סוף ירוקים המנותקים מהגבעול שלהם? הבודהה השיב בפסוקים אלו.
בהתאם לכך:
לעיתים קרובות חיים בהרים של אנשים קדושים המעמיקים במידות טובות, אוכלים פעם ביום, מדוע מראם כה זוהר? הם אינם מתאבלים על העבר, ואינם משתוקקים לעתיד. הם שומרים על עצמם בהווה, ולכן מראם זוהר. בגלל הכמיהה לעתיד ובגלל הצער על העבר, הכסילים מתייבשים כמו קני ירוק שנפלו מהגבעול. הבדלים נוספים בין הכסילים לבין החכמים מתוארים בכישרון בפסוקים הבאים.
לגבי התנהגות בלתי מפוזרת, הכסילים החסרים חוכמה מתמחים בחיים מפוזרים. החכמים אינם מתפזרים, שומרים זאת כמו אוצר יקר. החכמים עוזבים את הבילוי בחיים לא מפוזרים, מטפסים על מגדל החוכמה הגבוה ללא צער.
מסתכלים על העצובים, החכמים עומדים על פסגות גבוהות, צופים בכסילים על הקרקע השטוחה, לגבי החיים, הגישות של הכסילים והחכמים נבדלות באופן משמעותי. בואו, הסתכלו על העולם הזה, כמו מרכבה מלכותית זוהרת, הכסילים מוקסמים ממנה, אך החכמים אינם נמשכים, DHP
7. ישנם הבדלים רבים בין החכמים לכסילים, ההבדל הוא אך אינץ', ההתקדמות הופכת לטיפשות, העצירה הופכת לחוכמה.
הכסיל חושב שהוא טיפש, וכך הופך לחכם. הכסיל חושב שהוא חכם, באמת ראוי לשם של כסיל, הבדל נוסף ברור הוא הגישה של הכסילים והחכמים כלפי הדהרמה.
למרות שהכסילים חיים כל חייהם ליד אדם חכם, הם אינם מכירים את הדהרמה, כמו כף שאינה טועמת מרק. למרות שהחכמים נשארים אך רגע ליד אדם חכם, הם מייד מכירים את הדהרמה האמיתית, כמו הלשון שטועמת את המרק, כאן אנו רואים מדוע הכסילים לעיתים קרובות מסלפים את תורתו של הבודהה, בעוד שהחכמים תמיד שומרים על גישה נכונה, נאמנה לתורתו.
נזירים, ישנם שני סוגים שמסלפים את הטאטאגאטה. איזה שניים? אלו שטוענים שהטאטאגאטה אומר או מלמד מה שהוא לא אומר או מלמד, ואלו שטוענים שהטאטאגאטה לא אומר או מלמד מה שהוא כן אומר או מלמד. נזירים, ישנם שני סוגים שאינם מסלפים את הטאטאגאטה. איזה שניים? אלו שטוענים שהטאטאגאטה אומר או מלמד מה שהוא כן אומר או מלמד, ואלו שטוענים שהטאטאגאטה לא אומר או מלמד מה שהוא לא אומר או מלמד. שני הסוגים הללו אינם מסלפים את הטאטאגאטה.
כשאנו מבינים את הגדרתו של מי שחכם דרך כמה מתורותיו של הבודהה, כעת יש לנו את היכולת להציג את ההגדרות הבסיסיות של חוכמה, paññā, בבודהיזם, וכיצד החוכמה מובילה להארה ושחרור.
ראשית, ההגדרות הבסיסיות של חכמה. מהי חכמה? בגלל הבנה, בגלל הבנה, היא נקראת חכמה. מהי הבנה? ההבנה היא זו: סבל, המקור של הסבל, הפסקת הסבל, והדרך המובילה להפסקת הסבל.
בגלל הבנה, בגלל הבנה, היא נקראת חכמה, לכן, חכמה היא לדעת בהבנה, לדעת אירועים, לדעת את ההתרחשות של האירועים, לדעת את הפסקת האירועים, לדעת את הדרך המובילה להפסקת האירועים. הרחבת ההגדרה הזו כוללת הבנה של המשיכה, הסכנה והבריחה מהתופעות, ולכן כוללת באופן כללי את כל שבע התחומים שיש להבין עבור כל תופעה או אירוע, בין אם הם טובים או רעים.
כמו שלקיחת תשוקה כאובייקט, יש להבין את התשוקה, את ההתרחשות של התשוקה, את הפסקת התשוקה, את הדרך המובילה להפסקת התשוקה, את המשיכה של התשוקה, את הסכנה של התשוקה, ואת הבריחה מהתשוקה. לדעת זאת נקרא הבנה. מהי הכוח של החכמה? הגדרה נוספת הקשורה לחכמה נידונה.
מהי הכוח של החכמה? כאן, תלמיד אציל בעל חכמה, משיג חכמה בנוגע ללידה והפסקה, חודר עמוק לתוך הדרך האצילה שמובילה להפסקת הסבל. המונח הפאלי הספציפי הוא Ariyaya Nibedhikaya Samadukakayagaminiya. כאן, ניתן לתרגם את Nibedhikaya בשתי דרכים. אחת היא חדירה, הליכה עמוקה לתוך הדרך שיש לה את הפוטנציאל לסיים את הסבל, כלומר, מובילה לשחרור מהסבל.
התרגום השני מציע את היכולת לנקב דרך הטומאות של התשוקה, הקיום והבורות או החמדנות, השנאה והאשליה, בסופו של דבר לסיים את הסבל. לכן, החכמה, בנוסף ליכולת להבין את ההתרחשות וההפסקה, יש לה גם את היכולת לנקב דרך הבורות כדי להשיג בסופו של דבר שחרור. הגדרה נוספת מבהירה עוד את הפונקציה הפלאית של החכמה, paññā.
חכמה פירושה לדעת ביסודיות, abhijñāta, להבין באופן מלא, parijñāta, לעקור, pahanāta. לכן, לחכמה יש את היכולת לדעת דרך מדיטציה עמוקה, וכאן המדיטציה מתייחסת לג'האנה הרביעית של הנייחות. יש לה גם את היכולת להבין באופן מלא דרך הבנה שלמה.
ולבסוף, היכולת לעקור את זיהומי התשוקה, הקיום, הבערות, לסיים את החמדנות, השנאה והאשליה, ולהפסיק את הסבל. כדי להבהיר יותר, עלינו להבחין בין ידע מושגי, sañjanati, הנובע מתפיסה, sānya, ידע קוגניטיבי, vihānati, הנובע מתודעה, viññāna, וידע מכוון, janati, הנובע מכוונה, māna. ידע מושגי, ידע קוגניטיבי וידע מכוון הם שלושת הצורות הנפוצות של הבנה עולמית המובילות לידע במדע, טכנולוגיה, פילוסופיה ומלגה וכו'.
הבודהיזם תורם צורות נוספות של ידע דרך תובנה וחוכמה על-חושית, הבנה דרך מדיטציה, המספקות את הכוח הנחוץ לבני אדם לשלוט בעצמם ובנסיבותיהם. החוכמה מובילה להבנה כוללת ומספקת, המסוגלת לחדור את הבערות, לסיים את החמדנות, השנאה והאשליה ולהוביל להפסקת הסבל. עם זאת, החוכמה אינה המחסה האולטימטיבי, אלא רק אמצעי להשגת השחרור.
עם חוכמה כזו, האדם מתנתק, מתנתק רגשית, עוקר ולבסוף נוטש, ומוביל לשחרור כדלקמן. מהתנתקות מגיעה חוסר תשוקה, מחוסר תשוקה מגיע השחרור. בשחרור זה, התודעה מתעוררת ויודעת, אני משוחרר. האדם יודע, הלידה נמחצה, החיים הקדושים נחיו, מה שהיה צריך להיעשות נעשה. אין חזרה למצב זה שוב. כך, תפקיד החוכמה הוא לבחור אובייקטים להרהור, להבין דרך החוכמה, ודרך החוכמה להוביל להתנתקות, חוסר תשוקה, עקירה, נטישה ולבסוף לשחרור.
האובייקטים הם רבים, תלויים בשיטה שנבחרה ובנטיית המתרגל, אך גם אם האובייקטים שונים, תרגולי המדיטציה משתנים, תהליך השחרור יכול להיחשב זהה או כמעט זהה.
פרק 4. חוכמה, התהוות תלותית וארבע האמיתות הנאצלות.
בסוטרת אלגאדופמה, האובייקטים שצריכים להתכחש אליהם בתובנה הם חמשת המצרפים: צורה, תחושה, תפיסה, היווצרות רצונית ותודעה.
בין אם בעבר, בהווה או בעתיד, פנימי או חיצוני, גס או עדין, נחות או מעולה, רחוק או קרוב, כל אחד מחמשת המצרפים הללו חייב להתכחש לתובנה. זה אינו שלי, זה אינו אני, זה אינו העצמי שלי. דרך התבוננות כזו, תלמיד אציל מלומד היטב מתנתק מצורה, תחושה, תפיסה, יצירות ותודעה.
דרך אי-תשוקה, הם משתחררים. עם השחרור, הידע עולה, אני משוחרר.
הם יודעים, הלידה הסתיימה, החיים הקדושים מולאו, מה שהיה צריך להיעשות נעשה, אין חזרה למצב זה.
בדרשה הגדולה באסאפורה, האובייקט של התבוננות צריך להיות הסבל והזיהומים. המתרגל צריך להבין בתובנה, זהו סבל, זהו מקור הסבל, זו הפסקת הסבל, זהו הדרך המובילה להפסקת הסבל, אלו הם הזיהומים, זהו מקור הזיהומים, זו הפסקת הזיהומים, זו הדרך המובילה להפסקת הזיהומים. דרך הבנה וידע כאלו, התודעה שלהם משתחררת מהזיהומים של תשוקה, קיום ובערות.
כמי שמשתחרר כך, הם מבינים. הלידה הסתיימה. החיים הקדושים מולאו.
מה שהיה צריך להיעשות נעשה. אחרי חיים אלו, אין עוד קיום נוסף. בדרשה לקונדה, האובייקטים להתבוננות הם דעות שונות.
כאן, קונדה, דעות מסוימות מתעוררות בעולם הקשורות לתיאוריות על העצמי או לתיאוריות על העולם. בכל מקום שבו דעות אלו מתקבעות ובכל מקום שבו הן מתפשטות, הן צריכות להיראות בחוכמה נכונה כ: זה אינו שלי.
זה אינו אני. זה אינו העצמי שלי. בעשותם כך, דעות אלו ננטשות. דעות אלו ננטשות.
בסוטרת כד הדבש, האובייקט הנבחר הוא התפשטות התפיסות, Papancha Sannyasanga. נזירים, מכל מקור שדעות ספקולטיביות מסוימות עשויות להטריד אדם, אם אין שם דבר שיכול לעורר עונג, לקבלה או להיאחז בהן, אז זהו סוף הנטייה הבסיסית לתאווה, סוף הנטייה הבסיסית לשנאה, סוף הנטייה הבסיסית לדעות, סוף הנטייה הבסיסית לגאווה, סוף הנטייה הבסיסית לבערות, סוף ההיאחזות בטקסים ופרקטיקות, דיבור מפלג ודעות ספקולטיביות. כאן, מצבים אלו שאינם חיוביים ואינם מיומנים נפסקים ללא שארית.
בסוטרת שני סוגי המחשבות, הבודהה מתאר את ניסיונו כאשר טרם התעורר, כיצד השתמש במחשבות בלתי חיוביות וחשיבה חיובית לשמור על ההלכות, ריכוז, וחוכמה, מה שהוביל בסופו של דבר לשחרור ולהארה. הוא חילק את המחשבות לשני סוגים: מחשבות בלתי חיוביות הן מחשבות של תשוקה, סלידה ונזק, ומחשבות חיוביות הן מחשבות נטולות תשוקה, סלידה ונזק.
כאשר מחשבות של תשוקה, סלידה ונזק התעוררו, הבודהיסטווה הבין בתובנה כי מחשבות בלתי חיוביות אלו התעוררו בו, והן מובילות לנזק עצמי, לנזק לאחרים ולשניהם, הן מונעות חוכמה, משתתפות במצוקה ואינן מובילות לניבאנה.
כאשר הבודהיסטווה הרהר כך, המחשבות הבלתי חיוביות נעלמו, והוא המשיך לעזוב, לדחות ולסיים כל מחשבה בלתי חיובית שהתעוררה. כאשר מחשבות נטולות תשוקה, סלידה ונזק התעוררו, הבודהיסטווה הבין בתובנה כי מחשבות חיוביות אלו התעוררו בו, והן אינן מובילות לנזק עצמי, לנזק לאחרים או לשניהם, הן מטפחות חוכמה, אינן משתתפות במצוקה ומובילות לניבאנה.
אם בלילה אני מהרהר במחשבות אלו נטולות תשוקה, סלידה ונזק, אין בי פחד בגלל סיבה זו. אם במהלך היום אני משקף, מהרהר במחשבות אלו נטולות תשוקה, סלידה ונזק, אין בי פחד בגלל סיבה זו. ואם אני מהרהר יותר מדי זמן, הגוף שלי עשוי להתעייף, מה שמפריע לתודעה.
כאשר התודעה מופרעת, היא סוטה משקט. אז פנימית, אני מרגיע את התודעה, מייצב את התודעה, ומביא ליחידות דעת ושקט מנטלי, עם שקט מנטלי כזה, הבודהיסטווה עקר את חמשת המכשולים, השיג את הג'אנה הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית, פיתח את הזיכרון של חיים קודמים, את העין האלוהית, את הידע על השמדת הזיהומים, ובסופו של דבר השיג שחרור והארה.
כעת, הזכרנו את התהוות התלות כדי להסביר את תפקיד החוכמה, תוך התייחסות לאדם כאובייקט להרהור ומכאן למצוא הן את הנוסחה שמובילה לנוכחות האדם, והן את התהוות חמשת המצרפים, וגם למצוא את הנוסחה להפסקה תלותית, המובילה לסיום הלידה והמוות וכל חמשת המצרפים, כפי שמתואר בדרשה הגדולה על השמדת הכמיהה, תחילה, הבודהה מתייחס לנוכחות האדם, Bhuta, שמתעוררת בתלות בארבעת המזונות, מותנית בהם, מובאת לידי קיום על ידם, וכאשר כל ארבעת המזונות הללו נחתכים לחלוטין, כך גם נוכחות היצור נפסקת. יצור מתעורר כך מארבעת המזונות.
הכמיהה נוצרת מהתחושה, התחושה מהקשר, הקשר מששת בסיסי החושים, ששת בסיסי החושים משם וצורה, שם וצורה מהתודעה, התודעה מהיווצרות רצונית, והיווצרות רצונית מהבערות. כך, בהתבסס על בערות נוצרת היווצרות. בהתבסס על היווצרות נוצרת התודעה.
בהתבסס על התודעה נוצרים שם וצורה. בהתבסס על שם וצורה נוצרים ששת בסיסי החושים. בהתבסס על ששת בסיסי החושים נוצר הקשר.
בהתבסס על הקשר נוצרת התחושה. בהתבסס על התחושה נוצרת הכמיהה. בהתבסס על הכמיהה נוצרה ההיאחזות. בהתבסס על ההיאחזות נוצר הקיום. בהתבסס על הקיום נוצרת הלידה, ובהתבסס על הלידה יש זקנה ומוות, צער, קינה, כאב, יגון וייאוש. כך נוצר כל מסת הסבל.
כך, בגלל התהוות התלות, יש זקנה ומוות. בגלל הקיום יש לידה. בגלל ההיאחזות יש קיום.
בגלל הכמיהה יש היאחזות. בגלל התחושה יש כמיהה. בגלל הקשר יש תחושה.
בגלל ששת בסיסי החושים יש קשר. בגלל שם וצורה יש ששת בסיסי החושים. בגלל התודעה יש שם וצורה. בגלל היווצרות רצונית יש תודעה. בגלל הבערות יש היווצרות רצונית. כך, הבודהה מאשר את נוסחת התהוות התלות.
כאשר זה קיים, זה קיים. מהתעוררות זו, זה מתעורר. מהעיקרון של התהוות התלות, הבודהה עובר לעיקרון ההפסקה התלותית. מכיוון שהבערות ננטשת לחלוטין, ההיווצרות פוסקת. מכיוון שהיווצרות פוסקת, התודעה פוסקת. מכיוון שהתודעה פוסקת, שם וצורה פוסקים.
מכיוון ששם וצורה פוסקים, ששת בסיסי החושים פוסקים. מכיוון שששת בסיסי החושים פוסקים, הקשר פוסק. מכיוון שהקשר פוסק, התחושה פוסקת. מכיוון שהתחושה פוסקת, הכמיהה פוסקת. מכיוון שהכמיהה פוסקת, ההיאחזות פוסקת. מכיוון שההיאחזות פוסקת, הקיום פוסק.
מכיוון שהקיום פוסק, הלידה פוסקת. מכיוון שהלידה פוסקת, הזקנה והמוות, הצער, הקינה, הכאב, היגון והייאוש פוסקים. כך, מסת הסבל כולה פוסקת. כך, בגלל הפסקת הלידה, הזקנה והמוות פוסקים. בגלל הפסקת הקיום, הלידה פוסקת. בגלל הפסקת ההיאחזות, הקיום פוסק.
בגלל הפסקת הכמיהה, ההיאחזות פוסקת. בגלל הפסקת התחושה, הכמיהה פוסקת. בגלל הפסקת הקשר, התחושה פוסקת. בגלל הפסקת ששת בסיסי החושים, הקשר פוסק. בגלל הפסקת שם וצורה, ששת בסיסי החושים פוסקים. מכיוון שהתודעה פוסקת, שם וצורה פוסקים.
מכיוון שהיווצרות רצונית פוסקת, התודעה פוסקת. מכיוון שהבערות פוסקת, היווצרות רצונית פוסקת. כך, הבודהה מאשר את נוסחת ההפסקה התלותית.
כאשר זה אינו קיים, זה אינו קיים. כאשר זה פוסק, זה פוסק. המתרגל, עם חוכמה היודע הן את נוסחת ההתהוות התלותית והן את נוסחת ההפסקה התלותית, לאחר שמירה על ההלכות, לאחר השגת ארבע הג'אנות, כאשר ששת החושים מתקשרים עם ששת האובייקטים, אינו נאחז באובייקטים רצויים או בלתי רצויים, שוכן במודעות על הגוף עם תודעה בלתי מוגבלת.
הם מבינים באמת את השחרור של התודעה
הם מבינים באמת את השחרור של התודעה, את השחרור בתובנה, ודרכם כל המצבים הבלתי חיוביים נעקרים לחלוטין. סיכום. כך, המתרגל נוטש כל נטייה תגובתית לחוויות החושיות, לא מתענג עליהן, לא מקבל אותן בברכה ולא נשאב אליהן.
מכיוון שהם לא עוסקים בהתענגות, קבלה או שאיבה, אם נוצרת כמיהה להנאה, כלפי תחושות אלו, הכמיהה נכבית ללא שארית. עם הפסקת הכמיהה, ההיאחזות פוסקת. עם הפסקת ההיאחזות, הקיום פוסק.
עם הפסקת הקיום, הלידה פוסקת. עם הפסקת הלידה, הזקנה והמוות, הצער, הקינה, הכאב, היגון והייאוש פוסקים. כך מתרחשת הפסקה מלאה של כל חמשת המצרפים.
כך, עם אובייקטים שונים כמו חמשת המצרפים, הסבל, הזיהומים, הדעות, התפשטויות ספקולטיביות, מחשבות בלתי חיוביות וחיוביות, ועקרון התלות ההדדית, החוכמה משחקת תפקיד מכריע באחריות להבנת אובייקטים אלו בתובנה, בהבנתם המלאה ולבסוף בעקירת הזיהומים כדי להשיג את מצב הארהנט. כדי להבהיר יותר את ההגדרה והתפקיד של החוכמה, הנה כמה מתורות הבודהה מתוך הקאנון הפאלי לתמוך בהסברים הללו. כל ההיווצרויות הן בלתי קבועות.
עם החוכמה, רואים זאת. ההתנתקות מהסבל, זו אכן הדרך לטוהר. כל ההיווצרויות כואבות.
עם החוכמה, רואים זאת. ההתנתקות מהסבל, זו אכן הדרך לטוהר. כל הדברים אינם עצמי.
עם החוכמה, רואים זאת. ההתנתקות מהסבל, זו אכן הדרך לטוהר.
ראיית הסבל ומקור הסבל, ראיית הפסקת הסבל, ראיית הדרך הנאצלת שמונה-השלבים המובילה להפסקת הסבל. עין הבשר, העין האלוהית, ועין החוכמה העליונה, שלוש העיניים הללו הוכרזו ולמדו על ידי האיש העליון. מכאן, החוכמה מתעוררת.
