הפסיכיאטריה המודרנית הפכה במידה הולכת וגדלה חוויות אנושיות נורמליות, גם כאשר הן כואבות, להפרעות נפשיות הדורשות טיפול תרופתי. בלב התופעה הזו נמצא המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM), אשר התרחב בצורה דרמטית בעשורים האחרונים. פרסום ה-DSM-III בשנת 1980 היווה נקודת מפנה עם הוספת 80 הפרעות חדשות והורדת הסף לאבחון מחלות נפשיות.

ד"ר ג'יימס דייויס ראיין את ראשי ועדת ה-DSM וביצע מחקר ארכיוני על תהליך יצירת המהדורה השנויה במחלוקת. ממצאיו היו מדאיגים: מרבית האבחנות לא התבססו על ממצאים ביולוגיים או מחקר מדעי מוצק, אלא על הסכמה והצבעות של קבוצה קטנה של פסיכיאטרים. ההגדרות של הפרעות, תסמינים וספי אבחון נקבעו דרך משא ומתן ולא על סמך נתונים אמפיריים.

הדיונים בוועדות הושפעו לעיתים מהאישיות הדומיננטית ביותר ולא בהכרח משיקולים רפואיים. החלטות התקבלו לעיתים באופן שרירותי, כמו במקרה של הוויכוח על הכללת "הפרעת אישיות מכשילה" ("Self-Defeating Personality Disorder") למרות התנגדות חזקה שטענה כי אבחנה זו עלולה לפתולוגיזציה של נשים שהיו קורבנות לאלימות. ל-DSM-III היו השלכות מרחיקות לכת, שכן הוא הפך לסטנדרט ששינה באופן יסודי את המחקר והפרקטיקה הפסיכיאטרית בעולם.

גם יו"ר ה-DSM-IV, פרופסור אלן פרנסס, הודה מאוחר יותר כי הכללת הפרעות מסוימות, כמו הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 (Bipolar II) או תסמונת אספרגר, יצרו "מגיפות שווא" ואבחנת יתר המונית. עם זאת, הוא טען כי באותה תקופה היה חשוב לייצב את המערכת ולהימנע משינויים שרירותיים נוספים.

כיום קיים מגמה מדאיגה של עלייה מסיבית במספר האנשים המקבלים תרופות פסיכיאטריות. באנגליה, יותר מ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת קיבלה מרשם כזה בשנה האחרונה, כמעט כפול מהשיעור שהיה לפני 15 שנה. בנוסף, משך השימוש הממוצע בתרופות נוגדות דיכאון הוכפל בעשור האחרון. מגמות אלו מדאיגות לאור הסיכונים ותופעות הלוואי הקשורות לשימוש ממושך בתרופות. נראה שתהליכי הרפואיזציה המופרזים, שהרחיבו את הגדרות המחלות הנפשיות, גם שירתו את האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות הפסיכיאטריות.

ממצאים אלו מערערים את התפיסה המקובלת של מחלות נפש כמצבים פתולוגיים ביולוגיים ברורים. מסתבר שרוב האבחנות הפסיכיאטריות אינן עובדות מדעיות אובייקטיביות אלא משקפות הבניות חברתיות-תרבותיות של קבוצה מקצועית מסוימת בתקופה נתונה. הגיע הזמן לחשיבה מחודשת ולדיון ציבורי בנושאים אלו, מתוך שאיפה לגישה אנושית ומורכבת יותר להבנת מצוקות נפשיות אנושיות.

בספרו Cracked, החוקר הסוציולוג והפסיכותרפיסט ד"ר ג'יימס דייויס חקר את הנסיבות והתהליכים שהובילו למהדורה הגורלית של ה-DSM. הוא ראיין את חברי "כוח המשימה" שהרכיב את המדריך, בראשותו של הפסיכיאטר רוברט שפיצר, ועיין בארכיוני האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי. הממצאים, בלשון המעטה, היו מטרידים. התברר כי הרוב המכריע של האבחנות החדשות לא התבססו על גילויים ביולוגיים או מחקר מדעי מוצק, אלא על הסכמות והצבעות של קבוצת פסיכיאטרים קטנה. ההגדרות של ההפרעות, הקריטריונים וספי האבחון נקבעו יותר דרך דיונים לוהטים ומשא ומתן, מאשר באמצעות שיטות אמפיריות ואמינות.

העובדה שתהליך כה חשוב, אשר השפיע רבות על בריאות הנפש בעולם, התבסס לעיתים קרובות על הסכמות בין חברי ועדה ולא על נתונים מדעיים מוכחים, מערערת את אמון הציבור והקהילה הרפואית בדיוקות ובמדעיות של אבחנות פסיכיאטריות רבות.

המגמות של הרחבת הפסיכופתולוגיה והגדרה מחדש של התנהגות אנושית משתקפות כעת בנתונים מדאיגים על השימוש המוגזם בתרופות פסיכיאטריות. באנגליה, יותר מ-20% מהאוכלוסייה הבוגרת קיבלה מרשם לתרופות פסיכיאטריות בשנה האחרונה, שיעור שקרוב לפי שניים מזה שהיה לפני כ-15 שנה. בנוסף, בעשור האחרון, משך הזמן הממוצע שבו אנשים נוטלים תרופות נוגדות דיכאון הוכפל לשנתיים. נתונים אלו מעוררים דאגה חמורה לאור תופעות הלוואי והסיכונים הבריאותיים הקשורים לשימוש ממושך בתרופות פסיכיאטריות.

מגמות אלו הן תוצאה הרסנית של תהליכי רפואיזציה מופרזים, שנוצרו בעקבות גופים כמו ועדות ה-DSM, אשר במידה הולכת וגוברת סימנו התנהגויות וחוויות שונות כפתולוגיות הזקוקות ל"טיפול". ההתרחבות בהגדרת המחלות הנפשיות והסף הנמוך לאבחון הובילו לשימוש מופרז בתרופות, לעיתים קרובות ללא הצדקה מספקת או מחשבה על השלכות ארוכות טווח.

הדחיפה לאבחנת יתר וטיפול תרופתי הפכה חוויות אנושיות נורמליות למצבים פתולוגיים, מה שיצר תרבות של תלות בתרופות. כל זאת מעלה את הצורך בבחינה מחודשת של הגישות הקיימות בתחום בריאות הנפש, מתוך מטרה לאמץ גישות טיפוליות מאוזנות ומבוססות מדע, תוך שמירה על בריאות הציבור והבנה מעמיקה יותר של חוויות אנושיות מורכבות.

The disturbing findings presented here fundamentally challenge the prevailing perceptions of the nature of mental disorders. Contrary to popular belief, it turns out that the vast majority of these disorders are not pathological conditions with distinct and proven biological bases. In fact, most psychiatric diagnoses are not objective scientific facts but rather reflect, to a large extent, the social and cultural constructions of a very specific group of professionals at a particular point in time. These diagnoses are influenced more by the perceptions, values, and interests of psychiatrists than by insights derived from rigorous and solid scientific discoveries. Perhaps it is time to question the underlying assumptions of modern psychiatry and dare to rethink the entire field.