אלן ווטס על מיתוס העצמי

הבעיה המרתקת ביותר

הבעיה המרתקת ביותר בעולם היא השאלה "מי אני?". זוהי חקירה מסתורית ומתמקדת, המבקשת להבין את המשמעות העמוקה מאחורי המילה "אני". מהותנו הפנימית ביותר חומקת מהתבוננות ישירה, כמו שאיננו יכולים להביט ישירות לתוך עינינו ללא מראה. רוב בני האדם במערב חשים שה"אני" הוא מרכז המודעות והפעולה, השוכן בתוך גוף פיזי, כלוא בתוך "שק עור". אך האם זוהי התפיסה הנכונה של העצמי? ומהו מקומנו האמיתי ביקום הסובב אותנו?

האשליה של הפרדה בין האדם והעולם

התחושה הנפוצה של הפרדה בין העצמי לבין העולם החיצון מושרשת עמוק בתודעה המערבית. אנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל נשמה או מהות רוחנית הכלואה בגוף פיזי, ועל העולם כעל מקום זר שאליו הגענו. אך ככל שנתבונן בכך ביתר עמקות, נגלה שרעיון זה הוא אבסורדי. האם אכן "הגענו" לעולם הזה כישויות נפרדות? הביולוגיה והמדעים מצביעים על כך שלמעשה צמחנו מתוך העולם, כפי שהפרי צומח מן העץ. אנו ביטוי של היקום כולו, ולא ישויות זרות שנחתו בו משום מקום.

שתי תפיסות מוטעות ששלטו במחשבה המערבית 

לאורך ההיסטוריה, שתי תפיסות מרכזיות עיצבו את יחסו של האדם המערבי לעולם. הראשונה רואה את היקום כמלאכת יד, כחפץ שנוצר בידי אל בורא, בדומה לאומן היוצר כלי חרס. לפי גישה זו, האל הוא הארכיטקט והאמן העליון של הבריאה, והאדם הוא יצירה שעוצבה בצלמו ובדמותו. התפיסה השנייה, שהתפתחה בעידן המודרני, מציירת את היקום כמכונה קרה וחסרת תבונה. כוחות עיוורים מניעים אותו, והופעת התודעה האנושית היא מקרה חריג וחסר הסבר. שתי הגישות הללו יוצרות תחושה של ניתוק וזרות בין האדם לבין העולם. אלא שהן שגויות מיסודן.

האינטליגנציה הטבועה בעולם

כיצד ייתכן שמתוך יקום טיפש וחסר הכרה תצמח ישות אינטליגנטית ומודעת? על פי הבנה מעמיקה יותר, אי אפשר שאורגניזם בעל תודעה כמו האדם יתפתח בתוך סביבה נטולת תבונה. עצם קיומנו מצביע על כך שהעולם עצמו הוא ישות חכמה ומודעת. גם מה שנדמה לנו כדומם, כמו סלעים, טומן בחובו צורה של הכרה. הסלע מגיב לפעולות המופעלות עליו, כמו צליל המופק ממיתר. התגובה הזו היא סוג פשוט של תודעה, ההופכת מורכבת יותר ככל שהחומר מתארגן לצורות נעלות יותר. אנו נוטים לזהות את התודעה רק עם המופעים המפותחים שלה, אך שורשיה נעוצים בכל רמות המציאות. כאשר נפנים זאת, נבין שהעולם החיצוני הוא למעשה הרחבה של גופנו ותודעתנו.

האדם והיקום: מארג של קשרים הדוקים

כאשר מדענים חוקרים לעומק את התנהגות האדם ואת יחסי הגומלין בינו ובין סביבתו, מתגלה תמונה מפתיעה. מתברר שאי אפשר להפריד באופן מוחלט בין הפעולות והתהליכים של האדם ושל העולם החיצון. בכל רגע ורגע, אנו משפיעים על הסביבה ומושפעים ממנה בדרכים אינספור, כשזרמים בלתי פוסקים של אנרגיה, חומר ואינפורמציה זורמים בינינו. המציאות מתגלה כמארג דינמי של יחסי גומלין וקישוריות, שבו הכול תלוי בכול. אמנם אנו נוטים לתפוס את עצמנו כיישויות נפרדות ועצמאיות, אולם למעשה אנחנו ביטויים של התהליך הקוסמי השלם. כמו הגלים בים, אנו התממשויות רגעיות של האוקיינוס הגדול של הקיום.

האשליה של נפרדות והמסע אל השלמות

אם מהותנו האמיתית היא למעשה אחדות מוחלטת עם כל היקום, מדוע אנו חשים כה מנותקים וזרים לו? הסיבה נעוצה בכך שהתרגלנו לזהות את עצמנו עם חלק קטן ומוגבל של התודעה. תרבותנו מאמנת אותנו להתמקד בתשומת הלב הממוקדת, ה"זרקור" המאיר פינה צרה של המציאות. אנו מפתחים תחושת "אני" המזוהה עם הזרם המנטלי הבלתי פוסק של מחשבות, רגשות ותחושות. אך ישנו ממד נוסף לחוויה, שכמו "אור הפנס" מקיף את ההוויה כולה מבלי לתפוס אותה כאובייקט. כאשר מתרחבת מודעותנו וכוללת את השדה השלם, חווים התעוררות רוחנית, הבנה עמוקה של השתייכותנו והתמזגותנו עם מלוא הווייתנו.

מבנה העצמי: בין ריבוי לאחדות

כל אחד מאיתנו חווה את עצמו כאינדיבידואל ייחודי, שונה ונבדל מאחרים. אך כפי שהשמש האחת זורחת דרך קרניים רבות, כך העצמי הקוסמי האחדותי בוחר להתגלם במגוון אינסופי של צורות. הוא משחק את "המשחק האנושי", לובש ופושט זהויות כמו בגדים, תמיד בתנועה ובשינוי. אנו כל כך שקועים במשחק עד ששכחנו שאנו השחקן האחד, המהות הבסיסית המהווה את הכול. אך הצמא לאחדות, הכמיהה העמוקה לחזור הביתה אל השורש, מניעה אותנו לחפש משמעות רחבה יותר. היא מובילה אותנו בנתיב ההתעוררות, להכרה במי שאנחנו באמת מעבר למחשבות ולצורות החולפות.

העולם כהרחבה של העצמי

כאשר נבין שהמציאות החיצונית היא למעשה חלק אינטגרלי מאיתנו, ישתנה לחלוטין יחסנו אליה. נפסיק לראות בה אויב שיש "לכבוש", משאב לניצול או זירה של מאבק מתמיד. נתחיל לפעול בה מתוך כבוד, הקשבה ושיתוף פעולה. אדריכל מיומן, בבואו לתכנן בית על גבעה, ילמד את צורת הנוף וישתדל להתאים את המבנה אל השטח בהרמוניה. הוא לא ינסה בכוח לכפות צורה מוכנה מראש על סביבה שאינה מתאימה לה, שכן הוא קשוב לצרכים הטבעיים של כל מערכת. כך גם כשנכיר בכך שהעולם הוא הגוף המורחב שלנו, נוכל ליצור ולהתפתח בו בדרכים מאוזנות ומקיימות הרבה יותר.

סיכום: הדרך אל העצמי האמיתי

תפיסת העצמי כאגו מבודד, השוכן בתוך גוף ומנותק מסביבתו, היא אשליה בסיסית המעיבה על החוויה האנושית. בפועל, אנו לא רק חיים בתוך העולם, אלא צומחים ומתהווים מתוכו ברגע זה ממש. אם נרחיב את מודעותנו מעבר לגבולות הצרים של תודעת ה"זרקור", אל העושר והעומק של תודעת ה"פנס", נגלה שאנו חלק מחשב, מעשי ובלתי נפרד מן העולם. הגיע הזמן לזנוח את הפחד וההתנגדות כלפי המציאות, ולחבק בהכרה ובשמחה את הקשר האינטימי בינינו ובין כל היקום. במסע זה, נגלה שהעצמי האמיתי שלנו הוא מהות החיים עצמם, המשחק את המגוון האינסופי של משחקי ההתגלות שלו, כאן ועכשיו.