הדיכאון של ביל וילסון מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים
הדיכאון של ביל וילסון
הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי
הדיכאון של ביל וילסון מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים
ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה
הדיכאון של ביל וילסון מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים מציע מודל לפסיכותרפיה המונית
במאבקו של ביל בדיכאון, הוא מחפש עזרה מחוץ לשנים עשר הצעדים. מה שהוא מוצא בפסיכותרפיה יונגיאנית וביחסיו עם האב אד דאולינג וזה ישנה את נקודת המבט שלו על 12 הצעדים. לאחר שחזר מסיור של שלושה חודשים בארצות הברית, במהלכו הוא ולויס ביקרו ברוב קבוצות ה-AA הקיימות, ביל קורס לתוך דיכאון עמוק ונשאר מדוכא במשך שנתיים. הוא סובל ממספר פרקים כאלה עד 1953. הדיכאון של ביל מטריד רבים מה-AA, שחלקם מאשימים את ביל בכך שהוא לא עובד בתוכנית הצעדים. ביל עצמו תוהה גם הוא מדוע לא הצליח לתרגל את הצעדים. על פי הביוגרפיה הרשמית של AA של ביל:
רבים אינם מודעים לכך שביל היה כנראה פוסט טראומטי ממלחמת העולם הראשונה בה לקח חלק, כמו כן נטישת הוריו כאשר היה בגיל צעיר מאוד, מות בת זוגו בגיל 14 כל אלה ועוד היו טראומות רבות שביל נשא בקרבו וכנאה היו הבסיס לדיכאון העמוק שחווה לפרקים במשך שבע שנים.
בטאותרפיה אנו לאחר 32 שנות ניסיון יודעים שהחלק הפגוע נחשף לעיתים שנים רבות לאחר פיכחון במסע ההחלמה. לוקח זמן לתת מודע לשחרר תכנים מסויימים עד שהנפש מוכנה לקלוט חומרים קשים אלו. חשוב לזכור שזה חלק מהדרך וזה אומר שהאדם במסע הרוחני שלו אמור לפגוש את התכנים העמוקים הללו לאחר ההתלהבות בשנים הראשונות של ההחלמה.
מרכז הוליסטי לטיפול בטראומה, התמכרויות וחוסר איזון נפשי בתאילנד
"בואו לתחילת המסע לחופש מהתמכרות לאלכוהול, סמים, כדורים ותגלו מחדש את חייכם בחיבוק השקט של "DaoTherapy Rehab בתאילנד—במקום שבו ריפוי הוליסטי פוגש החלמה מעצימה."
ביל וילסון, מייסד תנועת האלכוהוליסטים האנונימיים (AA), היה דמות מורכבת
ביל וילסון, מייסד תנועת האלכוהוליסטים האנונימיים (AA), היה דמות מורכבת ומעוררת השראה שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לתחום ההתמכרויות. למרות הצלחתו המסחררת בהקמת התנועה שסייעה למיליוני אנשים ברחבי העולם, ביל עצמו התמודד עם מאבקים פנימיים קשים, ובראשם – דיכאון עמוק וממושך.
הדיכאון של ביל, שנמשך משנת 1940 עד 1953 בערך, לא היה רק תסמין נפשי אלא ממש סוג של התמכרות בפני עצמה. הוא נבע במידה רבה מהתלות של ביל באישור ובהערכה של הסובבים אותו, ומהדרישה הפנימית שלו שהם ימלאו את צרכיו הרגשיים. במובן זה, הוא המשיך להיות "מכור", רק שהפעם – לא לאלכוהול אלא לדעת הזולת.
כשהבין שעבודת 12 הצעדים לבדה לא מספיקה כדי להתגבר על הדיכאון, פנה ביל לעזרה פסיכותרפית. הטיפול, בשילוב עם תובנות רוחניות מעמיקות שקיבל מאנשים כמו האב אד דאולינג, הוביל אותו להבנה מהפכנית – שעליו למצוא את שורשי הסיפוק והביטחון בתוכו, ולא בציפיות שלו מהעולם החיצון.
ביל הגיע למסקנה שיש לראות בדיכאון סוג של מחלה, בדומה להתמכרות, הדורשת תהליך החלמה ממוקד ונחוש. הוא אף חזה שבעתיד תקום תנועה של "נוירוטים אנונימיים", שתסייע לאנשים עם קשיים נפשיים באמצעות עקרונות דומים לאלה של 12 הצעדים. בד בבד, ביל האמין שכדי להבריא באמת, על האדם גם להתמודד עם "פצעים רגשיים" עמוקים מהעבר, שהוא נוטה לדחוק הצידה.
לב התהליך, מבחינת ביל, היה השגת "פיקחון רגשי" – מצב של חופש פנימי ושחרור מתלות בגורמים חיצוניים. המפתח לכך הוא טיפוח קשר עמוק ואישי עם כוח עליון, שיהווה את המקור האמיתי לתחושת הערך והשלמות של האדם. במישור הבינאישי, ביל הדגיש את החשיבות של מעבר ממוקד מ"לקיחה" ל"נתינה" – לאהוב ולתת לאחרים ללא תנאי, במקום לצפות מהם שיספקו לנו משהו חסר בתוכנו.
מסעו הפנימי של ביל וילסון מהווה תזכורת עוצמתית לכך שהחלמה אמיתית חורגת הרבה מעבר לוויתור על חומר ממכר. היא דורשת בחינה כנה של מאפייני האישיות שלנו, ונכונות להתמודד עם הפחדים והחסכים הכמוסים ביותר שבתוכנו. זהו תהליך הדורש אומץ, כנות עצמית ומסירות אין קץ – אך הפירות שהוא מניב, במונחים של חירות נפשית ושלווה עמוקה, הם בלתי נתפסים.
המורשת של ביל וילסון, אם כן, איננה רק בתרומתו האדירה לתחום ההתמכרויות; היא טמונה בראייה רחבה ועמוקה יותר של המהות האנושית, על תהפוכותיה ומאבקיה הפנימיים. זוהי תפיסה המזמינה כל אחת ואחד מאיתנו לצאת למסע פנימי אמיץ, מתוך ידיעה שכוחנו האמיתי נמצא כבר בתוכנו – וכי השינוי האפשרי הוא בלתי מוגבל. אלדוס האקסלי כינה אותו האדריכל החברתי הגדול ביותר של זמננו, והוא היה ב-20 המובילים מבין 100 הגיבורים והאייקונים של הזמן של המאה ה-20. אבל כדי לצאת מהטירוף שלו יצטרך ביל ווילסון לפלס דרך שאיש לא הלך בה קודם לכן.
לביל הייתה דילמה ברגע שהתפכח: המקום היחיד שבו חבריו האלכוהוליסטים התאוששו היה קבוצת אוקספורד, כת אוונגליסטית שמטרתה המפורשת הייתה לגרום לאנשים להתנצר. הקבוצה גם האמינה שאלכוהוליזם נובע מכשל מוסרי ושהשתייה היא חטא. אבל ביל למד מהרופא שלו (ד"ר סילקוורת') שאלכוהוליזם הוא מחלה. החדשות היו משחררות עבורו במיוחד מכיוון שהוא לא האמין שאלכוהוליסטים הם "חוטאים", כשלעצמם. לביל לא הייתה בעיה עם המושג אלוהים. הוא עצמו עבר חוויה רוחנית שלדעתו השפיעה עליו, אבל כשהחל לדבר עם אלכוהוליסטים אחרים על התפכחות, הוא יכול היה לראות שהאמונות של קבוצת אוקספורד מעכבות את תהליך ההחלמה.
ביל מצא את עצמו מתפתה בפיכחון החדש שלו כאשר עבר ליד בר לילה אחד, אז הוא התחיל לבצע שיחות טלפון לחברי קבוצת אוקספורד כדי לנסות למצוא אלכוהוליסטים שהוא יכול לדבר איתם.
הוא מצא שהשיחות עוזרות לפיכחותו שלו והבין שרק על ידי "מסירתו" יוכל לשמור עליה. אחת השיחות הללו הובילה אותו ל"ד"ר בוב", שיהפוך למייסד השותף של AA. כשדיבר עם בוב, גישתו של ביל הייתה לעזור לו לבצע כניעה מוחלטת או כפי שהוא כינה זאת, "קריסה של האגו לעומק", מתוך ראות שהתוצאה הסופית של האלכוהוליזם שלו תהיה חיים או מוות. בסופו של דבר ביל ובוב נפרדו מקבוצת אוקספורד, אך שמרו על ה"צעדים" שלימים יהפכו ל"שנים עשר הצעדים", של אלכוהוליסטים אנונימיים. קבוצת אוקספורד תמות ואילו AA ותוכניות השותפים שלה העוסקות בהימורים, סקס וסמים ישגשגו עם חברים למיליונים ברחבי העולם. למה?
ההיסטוריה, במיוחד לגבי ביל ווילסון מראה לנו שזה לא מועיל ולא מועיל להסתכל על התנהגות כפייתית או דיכאון של אנשים ככישלון מוסרי או חוסר כוח רצון. זה כפי שניסח זאת ד"ר סילקוורת, "אלרגיה פיזית בשילוב עם אובססיה נפשית". להאיר את האובססיה בפורום ללא שיפוטיות היא המפתח להחלמה. זו נוסחה שהפכה כל דבר מאגרנים לחובות.
ביל לא עובד בתוכנית
אם ניקח את החוכמה הזו, אנו יכולים לראות ש"לאתגר" מישהו להפסיק לעשן זה כמו לאתגר מישהו להפסיק עם סוכרת. "קדימה" מישהו יכול לומר, "תעשה דיאטה, אני מאתגר אותך להוריד 50 קילו", מה שעשוי לעבוד במשך כמה חודשים רק כדי לראות את המשקל עולה שוב. למה? כי יש פה מחלה בעבודה, זה לא עניין של להדליק מתג ולשנות התנהגות. אבל את המחלה, ברגע שאור מאיר על הסיבות הבסיסיות, ניתן לעצור.
או מה לגבי דיכאון? עכשיו יש מחלה לא מובנת. כמה מאמרים אנו קוראים על כך שדיכאון הוא משהו שבו אתה יכול לחשוב את הדרך שלך להשקפה חיובית? עבור וילסון, הוא סבל עמוקות מדיכאון לאחר ש-AA קמה על רגליה ואנשים האשימו אותו שהוא "לא עובד בתוכנית". אבל דיכאון מתפקד כמו התמכרות, כפי שרבים מאיתנו בהחלמה יכולים להעיד, בכך שגם זו מחלה שיש לה תהליך החלמה ייחודי משלה. ביל לא רק שלא הפסיק עם AA. בסופו של דבר הוא יגיע לטיפול אצל מטפל יונגיאני ויתכתב בקצרה עם קרל יונג. ביל כתב ליונג להודות לו על כך שכיוון חבר שלו לעבר פתרון רוחני לבעיית השתייה שלו. זה למעשה הוביל את ביל לחוויה הרוחנית שלו. יונג כתב בחזרה ואישר את אמונתו שהתמכרות היא "צמא רוחני לשלמות".
הדבר היחיד שביל לא עשה היה להפוך למגלומן. ההשתחררות שלו מהמנהיגות מבדילה את AA מכל שאר התנועות לעזור לאלכוהוליסטים. הוא הפך אותה לדמוקרטיה ייצוגית וסירב לשלוט בה. הוא גם כתב לתוך מסורות התוכנית שהם לא ישונו ומדיניות יחסי הציבור תהיה "משיכה ולא קידום". זה אומר הרבה שחברות של מיליונים תגיע אך ורק דרך משיכה.
תלמדו עם המקצוענים ביותר
מסלולי הלימודים של טאותרפיה
האב אד דאולינג ישנה את נקודת המבט שלו על הצעדים
במאבקו של ביל בדיכאון, הוא מחפש עזרה מחוץ לשנים עשר הצעדים. מה שהוא מוצא בפסיכותרפיה וביחסיו עם האב אד דאולינג ישנה את נקודת המבט שלו על הצעדים.
לאחר שחזר מסיור של שלושה חודשים בארצות הברית, במהלכו הוא ולויס ביקרו ברוב קבוצות ה-AA הקיימות, ביל מתמוטט לדיכאון ונשאר מדוכא במשך שנתיים. הוא סובל ממספר פרקים כאלה עד 1953. הדיכאון של ביל מטריד רבים מה-AA, שחלקם מאשימים את ביל בכך שהוא לא עובד בתוכנית. ביל עצמו תוהה גם אם הוא לא הצליח לתרגל את הצעדים. על פי הביוגרפיה הרשמית של AA של ביל:
ביל האמין שהדיכאונות שלו מונצחים על ידי כישלונו שלו לעבוד בצעדי ה-AA… "פעם הייתי די מרושע כלפי עצמי, האשמתי את עצמי בחוסר היכולת לתרגל את התוכנית בתחומים מסוימים בחיי."
לדברי טום פ., כאשר עבד עם ביל על שנים עשר הצעדים ושנים עשר המסורות, ביל היה המום לעתים קרובות מהגילדה והחרטה שחש כתוצאה מבגידותיו ומהמהומה שחוללו ענייניו בתוך הקהילה. טום, שניסה לכתוב על הצורך של אלכוהוליסטים לתרגל "כנות קפדנית" האשים את ביל שהוא נופל להונאה נוראה. התוצאה הייתה הימים ההם כשהוא היה כל כך מיואש שהוא ממש לא יכול היה להרים את ראשו משולחן העבודה שלו.
ביל אולי רואה את הדיכאון שלו כתוצאה מכישלונו לעבוד את שנים עשר הצעדים, אבל הוא לא פונה ל-Stepwork כדי להחזיר אותו לעמוד על רגליו. ייתכן שהדבר נובע בחלקו מהשפעתו של האב אד דאולינג.
ביל פוגש את דאולינג כשהאיש מתדפק על דלתו בשנת 1940. באותו זמן ביל ירד ויצא, אבל עדיין היה בתקופה של ארבע שנים שבהם סבל מדיכאון רציני. דאולינג מודיע שהוא חיפש את ביל כדי לדון בדמיון בין התרגילים של איגנטיוס הקדוש לבין שנים עשר הצעדים. במהלך שיחתם, ביל מתוודה על מאבקיו האישיים.
האב דאולינג, מחבר מאמר, "איך ליהנות מלהיות אומלל", ונותן לביל נקודת מבט חדשה על דיכאון.
האב אד ציטט בפניו: "אשרי הרעבים והצמאים". כשביל שאל אותו אם אי פעם יהיה לו סיפוק כלשהו, האיש המבוגר אמר לו לחזור לתוכנית לעומק, הוא אמר לו "לעולם לא. אף פעם לא." אתה ביל אמור להיות אדם שימשיך להגיע ולעבוד רוחנית. בהגיעך תמצא את יעדי אלוהים בעבורך, חבויים עמוק מאוד בליבך.
קבלת השקפה זו פירושה שביל יכול להבין את הדכדוך הגובר שלו לא כתוצאה מכישלונו ליישם עקרונות רוחניים, אלא סימן לעומק הרוחני שלו ולמחוננותו. לפי דאולינג, אלוהים בירך את ביל בשאיפה וייאוש שגורמים לסבלו, אבל גם יובילו את ביל לדברים גדולים. הפתרון עבור ביל, אם כן, הוא לא לחפש עמוק יותר ליקויים מוסריים ולהודות בהם, אלא להמשיך ולקבל את הסבל כעובדה בלתי נמנעת. ביל עושה בדיוק את זה במשך ארבע שנים עד שהדיכאון שלו הופך לבלתי נסבל והוא מחפש עזרה בפסיכותרפיה.
בשנת 1943, ביל נכנס לטיפול אצל הנרי טיבוט, שהתמחה בטיפול באלכוהוליסטים והכיר את ה-AA. האבחנה של טיבוט את ביל הייתה כי: גם באלכוהוליזם הפעיל שלו וגם בפיכחון הנוכחי שלו הוא ניסה לחיות את הדרישות הגרנדיוזיות האינפנטילית שלו של "הוד מלכותו התינוק". קביעה זו משקפת את השקפתו של טיבוט על אלכוהוליסטים באופן כללי. בשנה שלאחר מכן, ביל מחליף מטפל ומתחיל לראות את פרנסס וויקס, יונגיאנית. דעתו של וויקס על ביל היא שתפקידו ב-AA גורם לו להזניח את צרכיו האישיים.
ביל כותב במכתב לחבר לגבי התובנה הזו:
זה יכול להיות משביע רצון לחיות את חיי עבור אחרים, אבל זה לא יכול להיות דבר מלבד אסון לחיות את חיי עבור אחרים כפי שהאחרים חושבים שאני צריך לחיות אותם. המידה שבה תנועת ה-AA והפרט בה קובעים את הבחירות שלי היא באמת מדהימה. דברים שהם עיקריים עבורי (אפילו לטובת AA) אינם ממומשים.
ביל ממשיך בטיפול עם וויקס עד 1949 לפחות.
במכתב הראשון מציע ביל:
לניסיון של ביל בפסיכותרפיה יש השפעה על ההבנה שלו בהחלמה ועבודת צעדים. בשני מכתבים שנכתבו ב-1956, מציע ביל אמצעי ליישום פסיכותרפיה על עקרונות ה-AA.
יכול להיות שיום אחד נמציא איזה מכנה משותף לפסיכותרפיה שנוירוטיקה יכולה להשתמש זה על זה. הרעיון יהיה להרחיב את המלאי המוסרי של AA לרמה עמוקה יותר, מה שהופך אותו למלאי של נזקים נפשיים. אני מניח שיום אחד יווצר נוירוטיקה אנונימית ולמעשה הם יעשו את כל זה.
במכתב השני מציע ביל:
מלאי של נזקים נפשיים, אפיזודות ממשיות: נחיתות, בושה, אשמה, כעס ולחיות מחדש (אותם) במוחנו כדי לצמצם אותם.
התוצאה הסופית של מערכת היחסים של ביל עם האב אד דאולינג והטיפול הפסיכואנליטי היא שביל מתרחק מהשקפת המרה דתית של החלמה ומאמץ במקומה השקפה פסיכולוגית של החלמה. ההשקפה הפסיכולוגית של ביל תשפיע רבות על החשיבה שלו בזמן שהוא כותב שנים עשר הצעדים ושנים עשר מסורות, ולכן היא תשפיע גם על התרגול העתידי של שנים עשר הצעדים.
צריך להגיע לפיכחון רגשי
ביל וילסון נקודות מרכזיות: מסע של החלמה והתעוררות רוחנית
מייסד תנועת האלכוהוליסטים האנונימיים (AA), ביל וילסון, היה אדם יוצא דופן שההשפעה שלו חרגה הרבה מעבר לתחום ההתמכרויות. הוא היה דמות מורכבת, רבת פנים, שההצלחה הכבירה שלו בהקמת התנועה שסייעה למיליוני אנשים ברחבי העולם להשתחרר מציפורני האלכוהוליזם, לא הייתה אלא פן אחד בסיפור חייו המרתק. למעשה, ביל עצמו נאבק במשך שנים ארוכות עם דיכאון עמוק וממושך, שהציב בפניו אתגרים לא פחות מורכבים מאשר ההתמכרות עצמה.
הדיכאון: מחלה או התמכרות?
חיפוש פתרונות מעבר ל-12 הצעדים
כשהבין שעבודת 12 הצעדים לבדה, על אף חשיבותה העצומה, אינה מספקת מענה מלא לסערת הנפש שחווה, החליט ביל לפנות לעזרה מקצועית בדמות פסיכותרפיה. הטיפול, שנמשך זמן רב, סייע לו להעמיק את המודעות לדפוסים ההרסניים בתפיסותיו ובהתנהגותו. במקביל, ביל שאב תובנות רוחניות מעצימות ממפגשיו עם דמויות כמו הכומר אד דאולינג, שהאירו באור חדש את מהות הסבל האנושי והדרך להשתחרר ממנו. בהדרגה, ביל הגיע לתובנה מהפכנית – שמקור הסיפוק, הביטחון והשלמות שכה השתוקק אליהם נמצא בתוכו פנימה, ולא בשום דבר חיצוני – כולל הערכה מאחרים או הישגים כלשהם.
החלמה מדיכאון: תהליך המקביל להחלמה מהתמכרות
ביל וילסון פיתח גישה חדשנית לדיכאון, שראתה בו סוג של מחלה בפני עצמה – בדומה להתמכרות לחומרים ממכרים. הוא הבין שכדי להחלים מדיכאון, נדרש תהליך ממוקד ונחוש, שיתבסס במידה רבה על העקרונות של 12 הצעדים, אך יכלול גם עבודה עמוקה יותר ברבדים רגשיים ונפשיים. כחלק מתפיסה זו, ביל אף חזה את הקמתה של תנועה עתידית בשם "נוירוטים אנונימיים", שתסייע לאנשים עם קשיים נפשיים מגוונים להחלים באמצעות מתודולוגיה ועקרונות דומים לאלה של AA. במקביל, הוא הדגיש את הצורך להתמודד באומץ וביסודיות עם "פצעים רגשיים" ישנים וכואבים, שרבים נוטים להדחיק או להתעלם מהם – אך הם ממשיכים להזין בחשאי דפוסים בעייתיים בהווה.
פיקחון רגשי: היעד הנכסף
עבור ביל וילסון, תכלית המסע הייתה להגיע למצב שכינה "פיקחון רגשי" – כלומר, חירות פנימית אמיתית, שחרור מתלות בגורמים חיצוניים וחיבור עמוק לעצמי האותנטי. הוא הבין שהמפתח לכך הוא טיפוח קשר בלתי אמצעי ואישי עם כוח עליון (או "אלוהים", במונחים של התנועה), שישמש כמקור הראשוני והבסיסי ביותר לתחושת הערך העצמי, השייכות והמשמעות בחיים. במקביל, ביל הדגיש את חשיבות המעבר ממיקוד ב"לקיחה" ובציפייה למילוי החסכים על ידי אחרים – לעמדה של נתינה אותנטית לזולת, ללא תנאי. הוא ראה בכך מפתח לא רק לחיבור אנושי עמוק יותר, אלא גם להתעלות מעל האגו והפחדים האישיים.
ביל וילסון: שיעור לחיים
המסע האישי המטלטל שעבר ביל וילסון טומן בחובו תובנות עוצמתיות על מהות ההחלמה מהתמכרות, דיכאון ומצוקות אנושיות אחרות. הוא ממחיש באופן מרתק כי מעבר לוויתור על חומר או התנהגות כפייתית, החלמה אמיתית כרוכה בשינוי פנימי מעמיק – בבחינה כנה של מאפייני האישיות, הפחדים והחסכים הקמאיים ביותר שלנו. ביל לימד אותנו כי זהו תהליך הדורש מחויבות עמוקה וכנה לאמת הפנימית, כמו גם אומץ בל ייתואר להתעמת עם החלקים הפגיעים והכואבים בתוכנו. אין זו דרך קלה או מהירה, אך התמורה – במונחים של שחרור, שלווה עמוקה וחופש אמיתי – היא מעבר לכל דמיון.
מורשת של השראה ותקווה
ההשפעה של ביל וילסון על העולם אינה מוגבלת "רק" לתחום ההתמכרויות, אלא נוגעת בשאלות היסוד של הקיום האנושי. המורשת שהותיר אחריו משקפת תפיסת עולם רחבה ומעמיקה, הרואה בסבל הנפשי הזדמנות יקרת ערך לצמיחה, להתפתחות ולגילוי העצמי האמיתי. זו גישה המזמינה כל אחד ואחת מאיתנו לצאת למסע פנימי אמיץ ומאתגר, מתוך אמונה שלמה שהכוח לשינוי מצוי בידינו – ללא קשר לנסיבות החיצוניות. ביל וילסון הוכיח שההתמודדות עם החלקים האפלים בנפשנו אינה גזירת גורל, אלא הזמנה לחיים מלאים, עשירים ומשמעותיים הרבה יותר.
לסיכום, ביל וילסון היה הרבה יותר מאשר מייסד של תנועה מצליחה. הוא היה מורה דרך רוחני, חוקר נפש אנושית, וסמל מאיר לתקווה ולפוטנציאל הבלתי נדלה הטמון בכל אחד מאיתנו להשתנות, להתעלות ולהגיע הביתה לעצמנו. בכל פעם שמכור מוצא את הדרך החוצה מהסבך, בכל פעם שמישהו מצליח להתגבר על הייאוש ולגלות מחדש את הניצוץ הפנימי – המורשת של ביל וילסון ממשיכה לחיות, להאיר ולהעניק תקווה לאנושות כולה.
הנה בחלקו מה שכתב ביל וילסון ב-1958 לחבר קרוב ששיתף בבעיה שלו עם דיכאון, ותיאר כיצד ביל עצמו השתמש בתפילתו של פרנסיס הקדוש כאבן קפיצה לקראת החלמה:
חבר יקר :
אני חושב שזקנים רבים שהעמידו את "התרופה האלכוהול" שלנו ב-AA למבחנים קשים אך מוצלחים עדיין מגלים שלעתים קרובות אין להם פיכחון רגשי. אולי הם יהיו חוד החנית להתפתחות הגדולה הבאה ב-AA… פיתוח של בגרות ואיזון הרבה יותר אמיתיים (כלומר, ענווה) ביחסינו עם עצמנו, עם חברינו ועם אלוהים.
איך לתרגם שכנוע נפשי נכון לתוצאה רגשית נכונה וכך לחיים קלים, מאושרים וטובים. ובכן, זו לא רק הבעיה של הנוירוטי, זו בעיית החיים עצמם לכולנו שהגענו לנקודה האמיתית נכונות לחצוב עקרונות נכונים בכל עניינינו.
גם אז, כשאנחנו חוצבים בסלע, שלווה ושמחה עדיין עשויים לחמוק מאיתנו. זה המקום שכל כך הרבה מאיתנו זקני ה-AA הגיעו אליו. וזו נקודה מטורפת, תרתי משמע. בסתיו שעבר, חוויתי דיכאון, ללא כל סיבה רציונלית, כמעט לקח אותי לתחתית. התחלתי לפחד שצפויה לי עוד תקופה כרונית ארוכה בדיכאון. בהתחשב בניסיון שהיה לי עם דיכאון, זה היה סיכוי סביר.
כל הזמן שאלתי את עצמי, "מדוע שנים עשר הצעדים לא יכולים לעבוד כדי לשחרר דיכאון?" לפי שעה, בהיתי בתפילת פרנציסקוס הקדוש… "עדיף לנחם מאשר להתנחם." הנה הנוסחה, בסדר, אבל למה זה לא עבד?
פתאום הבנתי מה העניין… הפגם הבסיסי שלי תמיד היה תלות, תלות כמעט מוחלטת באנשים או בנסיבות כדי לספק לי יוקרה, ביטחון וכדומה. כשלא הצלחתי להשיג את הדברים האלה בהתאם לחלומות ולמפרט הפרפקציוניסטי שלי, נלחמתי עליהם. וכשהתבוסה הגיע גם הדיכאון שלי.
לא היה סיכוי להפוך את אהבתו היוצאת דופן של פרנציסקוס הקדוש לדרך חיים מעשית ומשמחת עד שהתלות הקטלנית והכמעט מוחלטת הללו נקטעו.
הייתי מחוזק באיזה סוג של חסד שיכולתי להשיג בתפילה, גיליתי שעליי להפעיל כל טיפת רצון ופעולה כדי לנתק את התלות הרגשית השגויה הזו באנשים, ב-AA, למעשה בכל מערכת של נסיבות שהיא.
רק אז יכולתי להיות חופשי לאהוב כפי שעשה פרנסיס. סיפוקים רגשיים וממסדיים, ראיתי, הם באמת הדיבידנדים הנוספים של אהבה, הצעת אהבה והבעת אהבה המתאימה לכל יחס בחיים.
ברור שלא יכולתי לנצל את אהבתו של אלוהים עד שהצלחתי להחזיר לו אותה על ידי אהבת אחרים כפי שהוא רוצה אותי. ולא יכולתי לעשות את זה כל עוד הייתי קורבן לתלות כוזבת.
שכן התלות שלי פירושה דרישה, דרישה לבעלות ושליטה באנשים ובתנאים הסובבים אותי.
נראה שזהו מעגל הריפוי העיקרי, אהבה יוצאת ליצירתו של אלוהים ולעמו, שבאמצעותה אנו מנצלים את אהבתו אלינו. ברור ביותר שהזרם האמיתי לא יכול לזרום עד שהתלות המשתקת שלנו נשברת, ונשברת לעומק. רק אז נוכל אולי לקבל זיק של מהי באמת אהבה למבוגרים.
אם נבחן כל הפרעה שיש לנו, גדולה או קטנה, נמצא בשורשה איזו תלות לא בריאה ובעקבותיה הדרישה שלה. הבה לנו, בעזרת אלוהים, לוותר ללא הרף על הדרישות המייסרות הללו. אז נוכל להשתחרר לחיות ולאהוב; אז אולי נוכל להשיג פיכחון רגשי.
כמובן, לא הצעתי לך רעיון חדש באמת… רק גימיק שהתחיל לשחרר כמה מה"משושים" שלי לעומק. כיום המוח שלי כבר לא דוהר באופן כפייתי לא בהתרוממות רוח, בגרנדיוזיות או בדיכאון. קיבלתי מקום שקט בשמש בהירה.
תובנות מרכזיות על ביל וילסון:
1. ביל וילסון, מייסד AA, התמודד עם דיכאון עמוק למרות הצלחתו בהקמת התנועה.
2. הדיכאון של ביל תפקד כמו התמכרות, והוא נבע מתלות באנשים ובציפייה לקבלת הערכה מהם.
3. ביל הבין שעליו למצוא פתרון מחוץ לתוכנית 12 הצעדים ופנה לטיפול פסיכותרפי.
4. הטיפול הוביל את ביל להבנה שעליו לפתח קשר עמוק יותר עם אלוהים ולא להיות תלוי בבני אדם.
5. ביל ראה בדיכאון סוג של מחלה שדורשת תהליך החלמה ייחודי, בדומה להתמכרות לאלכוהול.
6. ביל האמין שיום אחד תקום "נוירוטיקה אנונימית" לטיפול בבעיות נפשיות בעזרת עקרונות 12 הצעדים.
7. המטרה האמיתית היא להגיע ל"פיקחון רגשי" – שחרור מתלות והשגת שלווה פנימית.
8. ביל הבין שכדי להחלים באמת, עליו להכיר בנזקים הנפשיים שחווה ולעבוד על ריפויים.
9.התלות וחוסר שביעות הרצון הם שורש הבעיה, ורק שחרור מהם יוביל לחופש אמיתי.
10. המסר המרכזי הוא לתת אהבה לאחרים במקום לדרוש אהבה ואישור מהם.
שאלות מעוררות מחשבה
1. איך אתם מתמודדים עם הצל האישי שלכם? האם אתם מנסים להסתיר אותו או לקבל אותו?
2. האם אתם מרגישים שאתם חלק מסיפור אנושי גדול יותר? כיצד תחושה זו משפיעה על חייכם?
3. איך הפוליטיקה של הזהויות משפיעה על הקשרים והיחסים שלכם עם אחרים?
4. אילו סיפורים או מיתוסים השפיעו על התפיסה שלכם את העולם ואת עצמכם?
5. מה יכול לעזור לכם להתחבר לממד האוניברסלי והקולקטיבי בתוך המסע האישי שלכם?
בחן את תודעתך:
1. באיזה אופן אתם יכולים להתחיל לקבל את הצל האישי שלכם ולהכיל אותו כחלק מהווייתכם?
2. כיצד תוכלו לחפש את האוניברסליות בחוויות ובאתגרים האישיים שלכם?
3. איך אתם יכולים להיות יותר מודעים לכוחה של הקבוצה והשפעתה עליכם, ולנווט זאת לכיוון חיובי?
4. מהי פעולה קונקרטית שתוכלו לעשות כדי להתחבר לסיפור האנושי הגדול יותר שאתם חלק ממנו?
5. מה תוכלו ליישם מהתובנות של הפרק בחיי היומיום שלכם, כדי לקדם את המסע הרוחני והצמיחה האישית שלכם?
