על ספר קהלת וחכמת הטאו

שלמה המלך פותח עם מהלומה לקורא:

לאו דזה אינו נשאר חייב ופותח במהלומה משלו:

את הטאו הנצחי

לא ניתן לתאר

כל שם שאנסה לתת לו

רחוק יהיה משמו האמיתי

נטול שם הוא

מקור ראשיתם

של שמיים וארץ

נטולת תואר

היא אימם

של ריבוא הדברים 

בעל התאוות

רואה רק את הנגלה בלבד

אם רק נטול תאווה תהיה

תוכל לראות נסתרות

יש דברים רבים בעולם

ושמות שונים לכולם

אך יש תעלומה אחת גדולה

גם מלפנים

וגם מאחור

הסוד הגדול ועולם התופעות

שמותיהם שונים

אך מקורם אחד

לחיות ללא פחד

לחוש את העולם

לחוות את המכשולים

לדעת את העולם 

מעבר לשער התופעות

זורם נהר הטאו

הפילוסופיה הסינית, שהתפתחה במקביל לקהלת במאות השישית והחמישית לפני הספירה, מציעה פרספקטיבה ייחודית על שאלות הקיום. בעוד הפילוסופיה המערבית מתמקדת בשאלת "מה" – מה קיים, מהי הוודאות – הפילוסופיה הסינית עוסקת בשאלת ה"איפה": איפה מצוי הדאו, מהי הדרך האמיתית. זרמים מרכזיים כמו קונפוציאניזם ודאואיזם מציעים תשובות שונות: בעוד הקונפוציאנים רואים את הדאו כמתבטא במוסר ובטקסים, הדאואיסטים מוצאים אותו בטבע ובהרמוניה עם המציאות כפי שהיא.

על פי האגדה, לאו דזה מבין בשלב מסוים שאין לו מה לעשות יותר בארמון (אולי אחרי שהקיסר מינה דווקא את קונפוציוס לשר החינוך) והוא מחליט לצאת אל ההרים. אחרי מסע ארוך הוא מגיע לקצה הממלכה, שם הוא פוגש שומר גבול חביב וקצת משועמם. השומר אינו מסכים לתת ללאו דזה להמשיך בדרכו בלי לשמוע ממנו דברי חוכמה, ולאו דזה נענה לבקשתו, וחונה במקום. השניים מדברים, הזמן עובר, ופתאום, ובלי ששמו לב, חולפים להם מספר חודשים.

יום אחד, משאיר לאו דזה ספר צנוע בין 5000 מילים אצל השומר, ונעלם בהרים… וכך התגלגל לידנו הספר המכונה ״דאו דה ג׳ינג״, אוסף של דברי חוכמה עתיקים, שעובדו בשירים פואטיים על ידי לאו דזה עצמו. 

אז על מה בעצם לאו דזה מדבר? כשמתחילים לקרוא את ספרו, מבינים מהר מאוד שהוא מנסה לתאר משהו מסתורי מאוד שנקרא דאו, או טאו (מדובר בשתי הגיות שונות לאותו מושג). ספר הדאו הפך עם הזמן לבסיס תפישת החיים הדאואיסטית, וגם לספר השני הכי מתורגם במערב, אחרי התנ"ך. אך הספר זכה לכל כך הרבה תרגומים לא רק הודות לאופיו המפליא והחמקמק, אלא גם בשל האתגר הטמון בתרגום מן השפה הסינית. לכן, לפני שנצלול אל הדאו, כדאי שנבין קצת את המסגרת שבה הוא נהגה.

נתחיל משם הספר. למילה ״דאו״ יש מספר פירושים אפשריים: ״דרך״, אבל גם ״דפוס״ או ״עיקרון״ (של הקיום), ואפילו ״דיבור״ או ״לדבר״. לכן, כשאנו קוראים את השורות המפורסמות של הספר, "הדאו שניתן לדבר עליו הוא לא הדאו הנצחי", באנגלית (ובסינית) האמירה היא בערך "the dao that can be daoed is not the eternal dao", או "הדאו שניתן לעשות לו דאו אינו הדאו האמיתי". אם אנסה לתרגם זאת באופן הגיוני לעברית, אומר ש"הדרך שניתן לתאר אותה במילים אינה הדפוס או המרקם הלא-מילולי האמיתי של העולם". אך זה כבר פירוש שדורש עוד הבהרות, ואליהן נגיע בהמשך.

אפשר לראות שהמילה ״דאו״ דומה במובן מסוים למילה היוונית ״לוגוס״, שאף היא מציינת גם ״עקרון רציונלי של הקיום״ וגם ״מילה״. מעבר לזה, לאו דזה אומר לנו ש״דאו״ הוא גם צליל בסיסי ומהותי לקיום, כמו אום, או יה, אף שכתיבת המילה מורכבת משתי סימניות סיניות – אחת שפירושה ״ראש״ או ״אדם״, ואחת שפירושה ״ללכת״. לכן, אפשר לתרגם את המילה ״דאו״ כ״ללכת בראש״, ״לנוע בזרם המרכזי של הקיום״, ״להיות עם הראש במציאות עצמה״ וכדומה.

יש הקוראים לו ״הספר של סגולת הדרך״ או ״ספר הדרך והסגולה״, בעוד שאחרים מכנים אותו ״דרך האמצע ומופעיה״ או ״הדפוס וסגולותיו״, ויש מי שפשוט אומרים ״ספר הדאו״ או אפילו ״הלאו דזה״ על שם מחברו.

המילה השנייה שמופיעה בכותרת הספר היא ״דה״, שמשמעותה ״סגולה״,״virtue״, או ״כוח פנימי״, בדומה לסגולה המרפאת של צמח. המילה האחרונה, ״ג׳ינג״, מציינת ספר גדול או קאנוני. לכן כשמתרגמים את ה״דאו דה ג׳ינג״, יש הקוראים לו ״הספר של סגולת הדרך״ או ״ספר הדרך והסגולה״, בעוד שאחרים מכנים אותו ״דרך האמצע ומופעיה״ או ״הדפוס וסגולותיו״, ויש מי שפשוט אומרים ״ספר הדאו״ או אפילו ״הלאו דזה״ על שם מחברו.

לאורך הדיון, מתחדד הניגוד בין תפיסת העולם של קהלת, המתאר מציאות מחזורית חסרת פשר, לבין השקפות הפילוסופים הסיניים. קהלת תוהה איך ניתן לפעול ולמצוא משמעות בעולם שבו "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". הוא מדגיש את העדר המשמעות והזיכרון: "מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא". לפי הדאואיסטים, קהלת צודק בכך שאין טעם לפעולה אנושית המנסה להיאבק במציאות המחזורית. אך עבור הקונפוציאנים, אדם המבין את הדאו ופועל על פי מוסר וטקס מוצא בכך סיפוק ומשמעות, גם אם ימות בו ביום.

מושגים סיניים מרכזיים נוספים כמו היין והיאנג – שני פנים מנוגדים אך משלימים המרכיבים את המציאות – משמשים בדיון פריזמה להבנת חוויית הקיום האנושי. אף שקהלת לא מכיר ישירות את המושגים הללו, ניתן לראות בדבריו "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ וְעֵת לָטַעַת" התייחסות לדואליות כמו של אין ויאנג. אך בעוד היין והיאנג מייצגים שניות ואיזון בקוסמוס, השניות של קהלת מדגישות היעדר משמעות ותכלית.

על אף הפערים, המסורות מוצאות מכנה משותף בחיפוש אחר דרכים למציאת סיפוק בעולם כאוטי לכאורה. קהלת מסיים את מגילתו בקריאה "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹוהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". בסופו של דבר, החיפוש המשותף אחר מרכז כובד קיומי בעולם מעורער מביא את שתי המסורות להכרה בערך המוסר, ההרמוניה והנאמנות לאמת פנימית.

הניסיון לערוך דיון כל כך מרתק בין קהלת, לאו דזה, קונפוציוס וממשיכיהם מהדהד בספרות ובפילוסופיה המערבית עד ימינו, מהשפעת קהלת על שייקספיר וסמואל בקט ועד עיסוקם של פילוסופים בני זמננו בשאלות הקיומיות של הפילוסופיה הסינית. בסופו של דבר, אף שהתשובות המוצעות שונות, כל אחת מהמסורות תורמת נדבך חשוב בניסיון האנושי הנצחי להתמודד עם חידת החיים, ולמצוא אושר, שלווה ומשמעות אל מול המציאות המורכבת של הקיום.