"תוכנית טיפול מאלכוהול סמים וטראומה ב-Dao Therapy, המתמקדת בטיפול הוליסטי ומקיף."

מהו האגו | אושו מסביר את גישתו לאגו

מהו האגו אושו

הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי

"תוכנית טיפול מאלכוהול סמים וטראומה ב-Dao Therapy, המתמקדת בטיפול הוליסטי ומקיף."
המכללה המובילה בישראל ללימודי טראומה והתמכרויות

גמילה במרכז הוליסטי יוקרתי בתאילנד ובישראל

ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה
"תוכנית טיפול מאלכוהול סמים וטראומה ב-Dao Therapy, המתמקדת בטיפול הוליסטי ומקיף."

אושו מסביר את גישתו לאגו

ישנם שלושה סוגי מודעות: מודעות לעצמי, מודעות לעולם, ומודעות להונאה בין העצמי לעולם. אזור ביניים זה, שמתאר פריץ פרלס, אבי התרפיה הגשטאלטית, כאזור דמיוני או האזור המפורז. זה אינו שדה קרב, אלא מקום שמכיל דעות קדומות והטיות אישיות, שאנחנו משתמשים בהן כדי לשפוט את כל מה שסביבנו, כולל את עצמנו.

טאותרפיה - המכון הישראלי לטיפול בטראומה והתמכרויות

מרכז הוליסטי לטיפול בטראומה, התמכרויות וחוסר איזון נפשי בתאילנד

"בואו לתחילת המסע לחופש מהתמכרות לאלכוהול, סמים, כדורים ותגלו מחדש את חייכם בחיבוק השקט של "DaoTherapy Rehab בתאילנד—במקום שבו ריפוי הוליסטי פוגש החלמה מעצימה."

 

מרכז יום הוליסטי בישראל

מהו האגו? מה הרעיון של להיאחז באגו?

חלק ראשון: מהו האגו?

ישנם שלושה סוגי מודעות: מודעות לעצמי, מודעות לעולם, ומודעות להונאה בין העצמי לעולם. אזור ביניים זה, שמתאר פריץ פרלס, אבי התרפיה הגשטאלטית, כאזור DMZ או האזור המפורז. זה אינו שדה קרב, אלא מקום שמכיל דעות קדומות והטיות אישיות, שאנחנו משתמשים בהן כדי לשפוט את כל מה שסביבנו, כולל את עצמנו.

כאשר אנו מתבוננים בעולם דרך עדשה זו, האמת נעשית מעורפלת, ואנו מאבדים את היכולת לראות את המציאות של הדברים, של החיים, תופעה שההודים קוראים לה מאיה או אשליה. על ידי הסתמכות על ההטיות האלה לשפוט את העולם, אנו יוצרים מציאות שקרית משלנו, תמונה מוגזמת של האמת. באותו אופן, כאשר אנו מתבוננים בעצמנו דרך השיפוטים האלה, בשילוב עם הידע והדעות האישיות שלנו, אנו יוצרים גם תמונה לא מדויקת של עצמנו, אשליה המכונה אגו.

זה מונע מאיתנו לראות את המציאות בתוכנו, מוביל אותנו להיות עיוורים לא רק לעולם החיצוני, אלא גם לעולם הפנימי שלנו. גאורג גורדייף, הוגה נוסף, מתאר את המרחב הזה כאזור האישיות המזויפת, מקום המלא בכל צורות היאחזות באגו והזיות. קיומו של אזור DMZ האזור המפורז מצביע על המידה שבה נשמותינו בלתי מאוזנות, נסחפות בין העצמי לעולם.

ככל שאזור DMZ מתרחב, מצבנו המנטלי נעשה פחות יציב, בעוד הצטמצמותו מובילה אותנו להתחזק ולהתאזן מנטלית. כאשר הפער הזה נעלם לחלוטין, ולא נותרות מחשבות שמפרידות אותנו מהעולם, אנו מגיעים לריקות שמתאר בודהא, מצב של בריאות מוחלטת, טוהר, קדושה, ואיחוד מלא עם היקום. ראשית, עלינו להבין.

האגו אינו מציאות. הוא רק אשליה. הוא אינו נוכח בלידתך. אינך נושא אותו איתך. הוא אינו פרק מהותי בישותך. כשילד נולד, הוא אינו מביא את האגו לעולם. האגו הוא משהו שנלמד. הוא אינו נרכש בירושה. הפסיכולוג האמריקאי גורדון אולפורט מכנה את העצמי שמבוסס על המילה 'appropriate' באנגלית שמשמעותה 'מתאים'.

משמעו משהו ששייך למישהו, או משהו ייחודי לאותו אדם. העצמי, האגו, נוצר כי כל חלל יש לו ייחודיות. כל ריקנות יש לה דרך משלה לפרוח. 

חלק שני: האגו הוא רעיון שאינו קיים

ייחודיות זו היא שמובילה ליצירת האגו. אני אוהב בדרכי, אתה אוהב בדרכך. אני מתנהג בדרכי, אתה מתנהג בדרכך, וכך גם כל יתר התופעות. יש הבדל בין אנשים, אבל זהו רק הבדל. כשם שהוורדים פורחים בצורה אחת והלוטוסים בצורה אחרת, שניהם פורחים. הפריחה היא אחת. הריקנות היא אחת. אך כל ריקנות פועלת בצורה שונה. כך נוצר האגו. 

 

פרק 2: האגו הוא רעיון שאינו קיים

האגו אינו קיים. הוא רעיון שאינו קיים, רק מושג. זה כמו לראות חבל בחושך ולחשוב שזה נחש. ואז אתה מתחיל לרוץ ללא נשימה, נתקל בסלע, שובר עצם, רק כדי להבין בבוקר למחרת שזה היה רק חבל. למרות זאת, השפעתו עצומה. הנחש אינו אמיתי, אבל הוא משפיע על המציאות שלך.

אי-הבנה מרגישה אמיתית כמו הבנה. זה לא נכון, אבל זה אמיתי. זה ההבדל בין מציאות לאמת. הנחש שראית בחבל הוא אמיתי בגלל תוצאותיו. תוצאותיו הן אמיתיות. אם אתה חלש לב, זה יכול להיות מאוד מסוכן לטעות ולחשוב שהחבל הוא נחש. אתה עלול לרוץ כל כך מהר עד שתסבול מהתקף לב. זה יכול להשפיע על כל חייך. וזה מוזר כשהוא רק חבל.

רעיון שאינו קיים, הנחשב לאמיתי, יוצר סבל. מהו הסבל האמיתי? סבל מתרחש כאשר אתה מחזיק ברעיון שאינו תואם את המציאות. זה כאשר יש סבל. לדוגמה, אם אתה חושב שאבן היא מזון ואתה אוכל אותה, אתה סובל. אתה מקבל כאב בטן. אבל אם זה באמת היה מזון, לא היית סובל. היית מרוצה. סבל נוצר מרעיונות שאינם תואמים את המציאות. אושר נוצר כאשר הרעיונות שלך תואמים את המציאות.

אושר הוא ההרמוניה בינך לבין האמת. סבל הוא ההפרדה, הסדק בינך לבין האמת. כשאתה לא תואם לאמת, אתה חי בגיהינום. כשאתה תואם לאמת, אתה נכנס לגן עדן. בדיוק כך. וזה כל מה שיש להבין.

זו הסיבה שבודהה הדגיש כל כך את הריקנות. כי כאשר המוח נטול מחשבות, אינך יכול להשליך שום דבר. אז תראה את האמת כפי שהיא. כשאין לך רעיונות, כשהמוח ריק, כמו מראה שמחזרת, כל מה שמופיע משתקף בצורה מדויקת. והוא משקף באמת. אבל אם יש רעיונות, הראייה שלך מתעוותת. מחשבות יוצרות את הסביבה לעיוות.

האגו, כפי שמוצג, אינו ישות ברורה, אלא תופעה המשתקפת בעצמה. הוא יוצר מציאות נפרדת המבוססת על השתקפותו שלו. והאתגר הוא להכיר בכך שניסיון לבטל את האגו נראה כמו משימה בלתי אפשרית. פרספקטיבה זו אינה מכחישה את האפשרות לבטל את האגו, אלא מבהירה שהאגו, בטבעו, אינו קיים בצורה שאנו מבינים בדרך כלל. זה מעלה שאלה.

איך אפשר להסיר משהו שאינו קיים? איך אפשר לבטל את מה שאינו קיים? הדבר החשוב שאנחנו צריכים לדעת הוא, שבודהא עצמו לא אמר שהאגו חייב להיות מבוטל. הוא אמר, תסתכל על האגו, וכשתמצא אותו בשום מקום, הוא ייעלם. מה אתה יכול לעשות אז? כשאתה חודר לתוך עצמך ולא מוצא שם אגו, אתה פוגש שתיקה. אין עצמי ששולט, אין מרכז כמו האגו נוכח. ביטול האגו אינו אומר שאתה צריך להסיר אותו. ביטול האגו הוא רק דרך לתאר את תהליך החדירה לעצמי הפנימי.

זה אומר שכאשר אתה נכנס פנימה ומחפש בכל מקום, ולא מוצא כלום, האגו נעלם. למעשה, לומר נעלם גם לא מדויק כי הוא מעולם לא היה שם מלכתחילה. זו אי-הבנה. 


תלמדו עם המקצוענים ביותר

מסלולי הלימודים של טאותרפיה

לימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה והתמכרויות
מסלול תלת שנתי
הכשרה בשיטת 12 הצעדים בגישת טאותרפיה
מסלול של 15 מפגשים
לימודי הנחיית קבוצות והכשרת מרצים טאותרפיה
מסלול דו-שנתי

פרק 3. איך האגו נוצר?

ישנם שבעה שערים שדרכם האגו נכנס. שבעה שערים שדרכם אנחנו פותחים את הדלת לאגו. יש להבין את השערים האלה כי אם תבינו אותם, תוכלו להעלים את האגו. כאשר מבינים בבירור את השערים הללו, ניתן לסגור אותם. ואז האגו לא נוצר יותר. אם רואים את זה בבירור ומבינים שהאגו הוא רק צל, הוא יעלם מעצמו.

 

השער הראשון, האני הגופני. כפי שכינה זאת גורדון אולפורט, האני הגופני, אנחנו לא נולדים עם תחושת אני. הילד ברחם אינו חש תחושת אני. הוא אחד עם האם. הוא רק אחד, מחובר, ממוזג עם האם. האם היא כל קיומו, יקומו. הוא אינו יודע שהוא נפרד. ההפרדה מתרחשת כשהוא יוצא מהרחם, כאשר הקשר הפיזי עם האם ניתק והוא צריך לנשום בעצמו. למעשה, הנשימה אינה דבר שהילד צריך לעשות. איך הוא יכול? הוא עדיין לא מסוגל לנשום, כך שהוא לא הגיע לשלב הזה. הנשימה מתרחשת מעצמה. זה לא משהו שהוא יעשה. זה קורה אוטומטית. זה בא מתוך הריקנות. הוא מתחיל לנשום.

הרגע הזה מאוד יקר, קריטי, מסוכן. הורים, רופאים, אחיות, מיילדות, כולם ממתינים בחרדה. האם הילד ינשום או לא? הילד לא יכול להיות מוכרח, לא יכול להיות משכנע, והוא לא יכול לעשות משהו יותר. אם זה יקרה, זה יקרה. זה עשוי לא לקרות, אבל זה יכול. לפעמים תינוק אף פעם לא נושם, ואז אנחנו חושבים שהוא מת לפני הלידה. הנשימה הראשונה של התינוק היא באמת נס. הוא אף פעם לא עשה את זה קודם. הוא לא יכול היה להיות מוכן. הוא לא יודע שיש לו מערכת נשימה. ריאותיו מעולם לא פעלו קודם, אבל הנשימה מגיעה, ונס מתרחש. עם זאת, זכרו שהנשימה באה מהריק.

מאוחר יותר אתם עשויים לומר, אני נושם. זה אבסורד. אתם לא נושמים. הנשימה מתרחשת. אל תיצרו את רעיון ה-"אני". אל תגידו, אני נושם. אף אחד לא נושם. זה לא בשליטתכם לעשות או לא לעשות. נסו את זה. תפסיקו לנשום לכמה שניות, ותמצאו שגם ההפסקה קשה. תוך כמה שניות מגיע דחף לא מוכר, ואתם מתחילים לנשום שוב, או תחזיקו את האף. נסו לכמה שניות, ופתאום תרגישו דחף משמעותי. זה מעבר ליכולתכם. הנשימה רוצה להיכנס. זה הריק שנושם בתוככם. או שאתם יכולים לקרוא לזה אלוהים. אין הבדל. זה הכל אחד. הריק או אלוהים, זה אותו דבר.

הריק בבודהיזם משמעותו בדיוק כמו שאלוהים ביהדות, נצרות, הינדואיזם. אלוהים הוא הריק. אנחנו לא נולדים עם תחושת אני. זה לא חלק מאיתנו. תינוק שנולד לא יכול להבחין בין עצמו לבין העולם סביבו. גם לאחר שהוא מתחיל לנשום, זה לוקח חודשים עד שהוא מבין שיש הבדל בין פנים לחוץ. בהדרגה, דרך למידה חושית מורכבת יותר ויותר, עולה הבחנה עמומה בין משהו שבתוכי לבין דברים אחרים שבחוץ. זה השער הראשון שדרכו נכנס האגו. ההבחנה שיש משהו בתוכי. לדוגמה, ילד מרגיש רעב. הוא מרגיש את זה מבפנים. וכאשר האם נוזפת בו, הוא מרגיש את זה מבחוץ. 

בהדרגה יש להרגיש הבחנה

דברים מסוימים מגיעים מבפנים ודברים אחרים מבחוץ. כאשר אימו מחייכת, הוא רואה את החיוך שמגיע מאמו, ואז בתגובה, גם הוא מחייך. כעת הוא מרגיש את החיוך מגיע מבפנים, מאיזשהו מקום פנימי. הרעיון של פנים וחוץ מתעורר. זו החוויה הראשונה של האגו.

למעשה, אין הבחנה בין החוץ לפנים. הפנים הוא פרק של החוץ, והחוץ הוא פרק של הפנים. המרחב בתוך ומחוץ לבית שלך אינו שני מרחבים. זכור זאת. הם מרחב אחד. באופן דומה, המושג שאתה שם ואני כאן אינו שני ישויות נפרדות. אנחנו שני צדדים של אותה אנרגיה, שני צדדים של אותו מטבע. אבל כך, הילד מפתח את רעיון האגו.

השער השני – הוא הזהות העצמית. הילד לומד על שמו, מבין שהדמות במראה יומית היא אותה אישיות כפי שנראתה אתמול, ומאמין שהתחושה העצמית נשארת קבועה מול כל השינוי. הוא מבחין שהכל משתנה. לפעמים הוא רעב, לפעמים לא, לפעמים ישן, לפעמים ער, לפעמים כועס, לפעמים אוהב.

הכל ממשיך להשתנות. יום אחד, מזג האוויר נעים. ביום אחר, הוא מעונן ועגום. אבל בעמידה מול מראה, הוא רואה שאין שינוי. האם אי פעם ראית קטן יושב מול מראה? הוא מנסה לתפוס את הילד שבמראה כי הוא חושב שהילד שם. אם הוא לא יכול לתפוס אותו, הוא הולך סביב ומסתכל מאחורי המראה.

האם הילד הזה מתחבא שם? אבל בהדרגה, הוא מבין שהאיש שבמראה הוא השתקפותו. משם, הוא מרגיש תחושת המשכיות. הפנים במראה אתמול הם גם הפנים היום. כאשר ילדים מביטים לראשונה במראה, הם מתפעלים. הם לא יכולים ללכת משם. הם ממשיכים לחזור למראה שוב ושוב כדי לראות מי הם. הכל ממשיך להשתנות. דבר אחד נראה קבוע, התמונה של עצמם.

לאגו יש שער נוסף דרכו הוא נכנס, התמונה של עצמם – הגאווה של הילד בהישגיו, כאשר הוא עושה משהו לבד, פועל, חוקר, יוצר. כאשר הוא לומד משהו, למשל, הוא לומד את המילה "אבא" ואז ממשיך לומר "אבא, אבא" כל היום. הוא לא מפספס הזדמנות להשתמש במילה הזו.

כאשר הוא מתחיל ללכת, הוא מנסה כל היום. הוא נופל, מסתבך, נפצע, אבל הוא קם שוב כי זה מביא תחושת גאווה. אני לא רע בזה. אני יכול ללכת. אני הלכתי. אני יכול לשאת דברים מפה לשם.

 

ההורים דואגים כי הילד מהווה הפרעה. הוא הופך את הכל על פניו. הם לא יכולים להבין.

 

למה? בשביל מה? איפה הוא לקח את הספר הזה עכשיו? זה לא משנה לו את הספר. זה חסר משמעות עבורו. הוא לא יכול להבין מדוע אתה דבוק לדבר הזה. מה אבא מחפש שם? אבל העניין שלו שונה. הוא יכול לשאת משהו. הילד אוהב להרוג חיות.

בראותו נמלה, הוא מיד דורך ומחסל אותה. הוא יכול לעשות משהו. הוא נהנה לעשות דברים שונים. הוא יכול להיות אכזרי למדי. אם הוא רואה שעון, הוא יפתח אותו. הוא רוצה לדעת מה בפנים. הוא הופך לחוקר, חוקר. הוא נהנה מפעילות כי זה פותח את השער השלישי לאגו שלו. הוא מרגיש גאווה.

הוא יכול לעשות. הוא יכול לשיר. הוא מוכן לשיר לכל אחד. אם מגיעים אורחים, הוא יישאר בסביבה למקרה שמישהו יבקש. אז הוא ישיר מיד. או הוא יכול לרקוד, לחקות, לעשות משהו.

כל מה שזה יהיה, הוא רוצה לעשות זאת כדי להוכיח שהוא לא סתם אף אחד, שהוא גם יכול להשיג. הפעולה הזו מכניסה את האגו למשחק.

השער הרביעי הוא הרחבת העצמי – הילד מדבר על הבית שלי, אבא שלי, אמא שלי, בית הספר שלי. בהדרגה הוא מרחיב את המעגל של ה"שלי". "שלי" היא המילה החביבה עליו. אם תיתן לו את הצעצוע שלו, זה לא משנה לו את הצעצוע.

זה אכפת לו יותר מזה, הצעצוע הזה שלי. אתה לא יכול לקחת אותו. זה יותר מזה שזה באמת לא אכפת לו כל כך מהצעצוע עצמו. כשאף אחד לא מבקש, הוא יזרוק את הצעצוע לפינה וישחק עם משהו אחר. אבל אם מישהו רוצה לקחת את הצעצוע, הוא לא רוצה לוותר עליו. זה המחשבה שלו.

"שלי" מולידה את תחושת "אני". התחושה הזו יוצרת את ה"אני". וזכרו, השערים הללו לא חלים רק על ילדים, הם מעצבים את כל חייכם. כשאתם אומרים "הבית שלי", אתם מתנהגים בדיוק כמו ילדים. כשאתם אומרים "אשתי שלי", אתם מתנהגים בדיוק כמו ילדים.

כשאתם אומרים "הדת שלי", אתם מתנהגים כמו ילדים. כשהינדואיסטי מתווכח עם מוסלמי על הדת, שניהם מתנהגים כמו ילדים. הם לא יודעים מה הם עושים. הם לא באמת התבגרו וצמחו. ילדים מתווכחים לעיתים קרובות, "אבא שלי הוא הכי גדול בעולם". כוהנים מתווכחים באותו אופן.

"אלוהים שלי הוא הכי טוב, הכי חזק, היחיד האמיתי". כל האמונות האחרות נחותות. אלו גישות מאוד ילדותיות, אבל הן נשארות איתכם כל החיים.

 

השער החמישי – דימוי עצמי. זה קשור לאיך ילדים רואים את עצמם. דרך אינטראקציות עם ההורים, דרך תגמולים ועונשים, נוצרת להם תמונה מסוימת של עצמם, טובה או רעה. ילדים תמיד מסתכלים על איך ההורים מתייחסים אליהם. הם עושים משהו. הם תוהים אם ההורים יהללו אותם או יענישו אותם.

אם הם מרגישים נענשים, הם חושבים, "אני חייב להיות שעשיתי משהו רע. אני רע". אם הם עושים משהו טוב ומקבלים שבח, הם חושבים, "אני טוב". "אני נערך היטב". הם ינסו לעשות יותר דברים טובים כדי להיחשב היטב. או אם ההורים מאוד נוקשים וקשים מדי, והדרישות שלהם בלתי סבירות שהילד לא יכול לעמוד בהן, כל מה שהילד עושה נחשב בעיני ההורים כרע.

הילד מגיב ומורד. זה מציג שתי דרכים, והשער הוא אחד. או שאתם מהללים את הילד והוא מרגיש נוח להיות נערך היטב, או אם אתם מתעלמים ממנו, הוא יאמר, "אוקיי, תנו לי להראות לכם". אז הוא יגרום לכולם לשים לב אליו. הוא יתנהג בצורה לא טובה. הוא יתחיל לעשות דברים שאתם לא אוהבים. והוא יאמר, "תראו עכשיו, אל תתעלמו ממני ככה. תנו לי קצת תשומת לב. 

 

אני גם בן אדם וגם ילד. אל תשנאו אותי ככה". כך נוצרים אנשים טובים ורעים, קדושים ופושעים כאחד.

 

השער השישי -האני כהיגיון. הילד לומד להפעיל היגיון, להשתמש בלוגיקה, להתווכח. הוא מבין שהוא יכול לפתור בעיות. ההיגיון הופך לכלי עבור האגו שלו. זו הסיבה שאנשים מתווכחים. זו הסיבה שהמשכילים חושבים שהם חשובים.

לא משכילים? אתם מרגישים במידה מסוימת בושה. יש לכם תארים מתקדמים. אתם דוקטורנטים או דוקטורים לספרות, ואתם מציגים, מתגאים בתארים שלכם. זכיתם במדליות זהב. הייתם הטובים ביותר בכיתתכם. קיבלתם את זה ואת זה.

מדוע? משום שאתה מראה שאתה הפכת לאדם של היגיון, משכיל מאוד, בוגר האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, למדת אצל הפרופסורים הטובים ביותר. אני יכול להיגיון טוב יותר מכולם. ההיגיון הופך לתמיכה משמעותית.

 

והשער השביעי – הוא השאיפה הלגיטימית. לחיות עם מטרה, שאפתנות, להפוך להיות. אנשים רוצים להפוך לזה או לאחר, להיות הוא או היא. דאגה לעתיד, רצונות ומטרות ארוכות טווח מתעוררים, השלב האחרון של האגו. אז אנשים חושבים מה עליהם לעשות בעולם הזה כדי להשאיר חותם בהיסטוריה, לחרוט את שמם על ציר הזמן. להפוך למשורר, פוליטיקאי, קדוש.

לעשות זאת או אחרת. החיים חולפים במהירות, נעלמים במהירות, ועל האדם לעשות משהו. אחרת, תוך זמן קצר, הם יחזרו לריק, ואיש לא יידע שהם היו כאן.

אנשים רוצים להיות אלכסנדר הגדול או נפוליאון. אם אפשר, הם רוצים להפוך למישהו טוב, מפורסם, סלבריטי, קדוש. אם זה לא בר השגה, הם יחפשו דרך אחרת. רבים מהרוצחים הודו שהם לא הרגו רק כי הם רצו להרוג את האדם, אלא כי הם רצו ששמם יתפרסם בעיתונים. לפני שנים, באמריקה, מישהו הודה שהרג יותר מ-30 אנשים. המשטרה חקרה והסיקה שהוא רק טוען כדי להפוך למפורסם, רוצח מאחור.

הוא בא ודקר מישהו, והוא לא ראה את האדם הזה לפני כן. אין לו שום ידע על האדם הזה. הם לא מכרים, לא חברים ולא אויבים. הוא מעולם לא פגש את האדם הזה. וגם הפעם, הוא לא רואה את פניו של האדם שהרג. הוא מעולם לא ראה את האדם הזה. הוא פשוט הורג אותו מאחור. האדם הזה ישב על החוף והסתכל על הגלים, והאיש הזה בא והרג אותו. בית המשפט היה בהלם, אבל האדם אמר, לא אכפת לי מהאדם שהרגתי.

זה לא משנה מי נהרג. הלכתי לשם כדי למצוא מישהו להרוג. אם זה לא היה האדם הזה, זה היה מישהו אחר. אבל למה? והוא אמר, כי רציתי שהתמונה שלי ושמי יתפרסמו על עמודי העיתונים הראשיים. המשאלה שלי התגשמה. כל המדינה מדברת עליי. אני מרגיש נרגש. עכשיו אני מוכן למות. אם תוציאו אותי להורג, אני יכול למות בשמחה. הפכתי למפורסם. השגתי שם רע. אם לא ניתן להיות מפורסם במעשים טובים, תנסה להיות מפורסם במעשים רעים.

אם לא תוכל להיות קדוש כמו גנדי, אתה תעדיף להיות אדולף היטלר, אבל אף אחד לא רוצה להיות אף אחד. אלו הם שבעת השערים שדרכם האשליה של האגו מתחזקת, הופכת לחזקה יותר. ואלו הם גם שבעת השערים, אם תבין, שדרכם האגו צריך להיות מגרש. בהדרגה, דרך כל שער, עליך להעמיק באגו שלך ולהיפרד ממנו.

 

פרק 4. כל אחיזת האגו היא בורות שבעת שערי האגו אינם נפרדים לחלוטין זה מזה, אלא נשענים זה על זה. ומאוד נדיר למצוא אדם שהגיע לאגו שלו דרך כל שבעת השערים הללו.

אם אדם הגיע לאגו שלו דרך כל שבעת השערים, יש לו אגו שלם. ורק אגו שלם יכול להתפוגג, לא אגו בלתי שלם. כשהפרי בשל, הוא נופל.

כשהוא לא בשל, הוא נאחז בענף. אם אתה עדיין נאחז באגו, הפרי עדיין לא בשל. לכן, הוא נאחז. 

פרק 4. כל אחיזת האגו היא בורות

כל אחיזת האגו היא בורות שבעת שערי האגו אינם נפרדים לחלוטין זה מזה, אלא נשענים זה על זה. ומאוד נדיר למצוא אדם שהגיע לאגו שלו דרך כל שבעת השערים הללו. אם אדם הגיע לאגו שלו דרך כל שבעת השערים, יש לו אגו שלם. ורק אגו שלם יכול להתפוגג, לא אגו בלתי שלם. כשהפרי בשל, הוא נופל.

כשהוא לא בשל, הוא נאחז בענף. אם אתה עדיין נאחז באגו, הפרי עדיין לא בשל. לכן, הוא נאחז. כשהפרי בשל, הוא נופל לקרקע ונעלם. אותו דבר קורה עם האגו. זה הפרדוקס, שרק אגו שהתפתח באמת יכול להיות מובן. כי רק הם יודעים את הסבל שבאגו, לכן יש להם את הכוח לוותר עליו. הם חוו כל היבט של האגו וטעמו מספיק אכזבה. הם סבלו הרבה, הבינו שזה מספיק, ורוצים למצוא סיבה לוותר עליו.

התרוץ יכול להיות אלוהים, גורו או כל דבר אחר, אבל הם רוצים לוותר. הנטל נהיה כבד מדי והם נושאים אותו כבר זמן רב מדי. אנשים עם אגו לא מפותח גם יכולים לוותר, אבל הוויתור שלהם לא יהיה מלא, לא שלם. משהו עמוק בפנים עדיין נצמד. משהו עמוק בפנים עדיין מחזיק. אולי יש משהו טוב באגו.

למה לוותר? במזרח, האגו לא פותח הרבה, כי לימודים על אי-עצמיות הובילו להבנה מוטעית שאם צריך להיפטר מהאגו, למה לפתח אותו מלכתחילה? טיעון מאוד פשוט. אם צריך להיפטר ממנו יום אחד, למה לטרוח עליו? אז למה לעבור כל כך הרבה מאמץ לבנות אותו? בסופו של דבר, זה הולך להיות נזרק. לכן, המזרח לא משקיע הרבה בפיתוח האגו.

והמזרחי מוכן להיכנע בקלות לכל אחד. זה מאוד קל, תמיד מוכן להיכנע. אבל הוויתור הזה קשה להיות יעיל כי אין לך אגו לוותר עליו. האגו המזרחי מאוד מפורק והם חושבים שזה עושה את זה קל להיכנע. הם תמיד מוכנים להיכנע לכל אחד. כובע נופל והם מוכנים להשתחוות.

אבל הוויתור שלהם חסר עומק. זה מאוד שטחי. מצד שני, האגו המערבי חזק ומפותח היטב, כי כל מערכת החינוך המערבית מכוונת ליצור אגו מובחן, מאוד ברור, מאוד מתורבת, מסובך. הם חושבים שקשה להיכנע. הם מעולם לא שמעו על היכנעות. כניעות. הרעיון עצמו נראה מכוער, משפיל. אבל הפרדוקס הוא שכאשר אדם או אישה במערב נכנעים, הוויתור הזה עמוק בצורה מפתיעה. הוא חודר עד לגרעין הכי פנימי של הוויתור, כי האגו בשל.

 

האגו התפתח. לכן אתה חושב שקשה להיכנע. אבל אם הוויתור קורה, זה חודר עד לגרעין.

 

זה מוחלט. במזרח, אנשים חושבים שהוויתור קל. אבל כי האגו לא מפותח לגמרי, זה לעולם לא הולך עמוק. בודהה הוא מישהו שטעם כל חוויה של החיים, כל תשוקה של החיים, הגהינום של החיים, והאגו שלו הבשיל לכל קיצון, למקסימום. וברגע הזה, האגו נופל ונעלם. אז אתה שוב ילד.

 

זהו לידה מחדש. זהו תחיית המתים. קודם, אתה חייב למסמר את האגו שלך לצלב.

 

כדי להבין את תהליך השחרור מהאגו, עליך לעבור סבל רב על הצלב של האגו. עליך לשאת את הצלב הזה על כתפיך עד הסוף. האגו חייב להתפתח למקסימום. רק אז תוכל לשחרר אותו. כמו שמעולם לא היית בכלא, אינך יודע מהי חירות. אם היית בכלא שנים רבות, או במשך כמה גלגולים, ואז ביום אחד שחררו אותך, תצא משערי הכלא בריקוד, באקסטזה. ואתה תתהה מדוע האנשים בחוץ, הולכים ברחוב, הולכים לעבודה, למשרד, למפעל, אינם נהנים מהחירות שלהם כלל. הם שוכחים. הם לא יודעים שהם חופשיים.

איך הם יכולים לדעת? מכיוון שמעולם לא היו בכלא, חסר להם הניגוד. חסר להם משהו להשוות אליו. או כמו להשתמש בגיר לבן לכתוב על קיר לבן. אף אחד לא יכול לקרוא את זה, אפילו אתה לא יכול לקרוא מה שכתבת. עליך לעבור דרך שבעה שערים לפני שתוכל להיות בודהה. עליך להיכנס לממלכות האפלות ביותר של החיים, לתוך לילה של הנשמה, ואז לחזור לשחר כשמגיע הבוקר, כשהשמש זורחת והכל שוב באור. אבל להחזיק אגו מפותח במלואו זה נדיר. אם אתה מבין אותי, כל מבנה החינוך יהיה פרדוקסלי. תחילה, הם צריכים ללמד אותך על האגו. זה צריך להיות הפרק הראשון של החינוך. החצי הראשון.

ואז הם צריכים ללמד אותך על "אין אני". איך לשחרר אותו. זה יהיה החצי השני. כיום, אנשים נכנסים לשער אחד, או שניים, שלושה שערים, ואז נתקעים בפרגמנט כלשהו של האגו. הדבר הראשון הוא האגו של הגוף. ילדים לומדים בהדרגה. זה לוקח בערך 15 חודשים כדי להבין שהם נפרדים. שיש משהו בתוכם ומשהו מחוצה להם. הם לומדים שהגוף שלהם מובדל מגופים אחרים.

אולם, ישנם אנשים שדבקים באגו פרגמנטלי זה לאורך חייהם. הם מאמינים שהגוף הוא הכל. שאין דבר מעבר לגוף שלך. שהגוף כולל את כל קיומך. שאין תודעה נפרדת, או עליונה, מהגוף. שתודעה היא רק תופעה בתוך הגוף. שאתה לא קיים בנפרד מהגוף. וכשהגוף מת, אתה גם מת. והכל נעלם. אבק חוזר לאבק. אין דבר קדוש בפנים. הם מורידים את האנושות לחומריות.

אלה הם האנשים שעדיין דבקים בשער הראשון. גילם המנטלי נראה כ-15 חודשים בלבד. אגו פשוט ובסיסי זה אינו מתעלה מעל חומריות. ודאגותיהם לכל חייהם הן איך לצבור כסף. לצבור עושר כי כסף קונה דברים חומריים. אתה יכול לקנות כמעט כל דבר בכסף. אבל אינך יכול לקנות דברים רוחניים. אינך יכול לקנות מה שיש לו ערך פנימי. אתה יכול לקנות רק אובייקטים.

הקפיטליסט מנסה לצבור כסף. הקומוניסט מתנגד לזה. הם לא מאפשרים צבירת כסף, פרט למדינה. אבל דאגתם גם היא כסף. הם כל הזמן חושבים על כסף. זה לא מקרי שמארקס קרא לכתבי הקומוניזם שלו "דאס קפיטל". זה התנ"ך של הקומוניזם. אך היא נקראת "קפיטל". זו הדאגה שלהם. לא לאפשר לאף אחד לצבור כסף. זכות זו שמורה למדינה. וכיצד להשתלט על המדינה. אז, בעצם, הם עדיין דואגים לכסף. מישהו אמר שמולה נאסרודין הפך קומוניסט. אושו, אני מכיר אותו. הייתי קצת מופתע. זה נס. אני מכיר את חמדנותו. 

שאלתי את המולא, האם אתה יודע מה זה קומוניזם?

שאלתי את המולא, האם אתה יודע מה זה קומוניזם? הוא ענה שכן. אמרתי לו, אתה יודע שאם יש לך שתי מכוניות ולמישהו אין אף אחת, תצטרך לתת לו אחת מהן? הוא אמר, אני מוכן לתת אחת. אמרתי, אם יש לך שני בתים ולמישהו אין בית, תיתן אחד, נכון? הוא אמר, אני לגמרי מוכן עכשיו.

ואז אמרתי, אם יש לך שני חמורים, תיתן אחד, נכון? הוא אמר, את זה אני לא יכול להסכים. אני לא יכול לתת אחד. אני לא יכול לעשות את זה. אבל אמרתי, למה? זה אותו הגיון, אותו נימוק. הוא אמר, לא, זה לא אותו דבר. יש לי שני חמורים, אבל אין לי שתי מכוניות.

המוח הקומוניסטי הוא ביסודו מוח קפיטליסטי. המוח הקפיטליסטי הוא ביסודו מוח קומוניסטי. הם יריבים באותו המשחק. שם המשחק הזה הוא הון. אנשים רבים, מיליונים, רק פיתחו את האגו הקדום הזה, מאוד ראשוני. אם יש לך את האגו הזה, קשה להיכנע. הוא רחוק מלהיות בשל.

השער השני שאני קורא לו הוא זהות עצמית. הרעיון כאן הוא על הילד שמתחיל לגדול. כאשר הוא מסתכל במראה, הוא רואה את אותו הפנים. כל בוקר כשמתעורר, הוא רץ להסתכל במראה ואומר, זה אני. השינה לא הפריעה לכלום. הוא מתחיל לקבל מושג על עצמי מתמשך. אלה שמחוברים יתר על המידה לשער הזה, תקועים בשער הזה, הם האידיאליסטים. הם חושבים שהם עומדים להיכנס לגן עדן ולהשתחרר, אבל הם תקועים שם.

כשאתה חושב על גן עדן, אתה חושב כאילו אתה כאן ותהיה גם שם. אולי הגוף לא יהיה שם, אבל ההמשכיות הפנימית שלך תתמיד. זה אבסורדי. השחרור האולטימטיבי קורה רק כשהאגו התפרק וכל ההזדהויות נעלמו. אתה הופך לריק. הרעיון של ילדים שיש להם עצמי מתמשך נרדף על ידי האידיאליסטים. הם ממשיכים לחפש. היכן הנפש נכנסת לגוף? היכן היא עוזבת את הגוף? איזו צורה יש לנפש? האם יש קול או סביבה וכדומה? כל זה שטויות וחסרי משמעות. לנפש אין צורה. היא ריק טהור. היא שמים רחבים ללא עננים. היא דממה ללא מחשבה, לא מוגבלת, לא מכוסה על ידי שום דבר.

הרעיון של נפש נצחית, הרעיון של עצמי, עדיין מסתובב במוחך. אפילו אם הגוף מת, אתה עדיין רוצה להיות בטוח שאני אמשיך לחיות. אנשים רבים מגיעים לבודהה כי הם אובססיביים לגבי סוג האגו השני הזה. הם מאמינים בנפש נצחית ולא ניתנת להשמדה – האטמן. הם מגיעים לבודהה ושואלים, מה נשאר אחרי שאני מת? הוא צוחק בקול רם ואומר, כרגע אין כלום. אז למה לדאוג לגבי המוות? מעולם לא היה כלום מההתחלה.

וזה היה בלתי נתפס למוח ההודי. המוח ההודי רובו תקוע באגו השני. לכן בודהיזם לא יכול היה לשרוד בהודו. תוך 500 שנה, הבודהיזם נעלם. הוא נטמע טוב יותר בסין בזכות לאו דזה. לאו דזה באמת הכין קרקע פורייה לבודהיזם שם. האקלים היה מוכן, כאילו מישהו עיבד את הקרקע. רק הזרעים היו נחוצים. וכשהזרעים הגיעו לסין, הם גדלו לעץ גדול.

אבל בהודו זה נעלם. לאו דזה לא דיבר על עצמי נצחי. ובסין, אף אחד לא היה מוטרד יותר מדי. יש שלושה תחומי תרבות בעולם. אחת התרבויות נקראת מטריאליזם, מאוד נפוצה במערב. תרבות אחרת נקראת אידיאליזם, מאוד נפוצה בהודו. ולסין יש סוג שלישי של תרבות, לא מטריאליסטית ולא אידיאליסטית. זה הטאואיזם. לחיות בהווה ולא להיות מודאג לגבי העתיד כי לדאוג לגן עדן וגיהינום, חיי נצח ושחרור עדיין להיות מודאג לגבי עצמך.

זה מאוד אנוכי וזה סובב סביב האגו. לפי לאו דזה ובודהה, אדם השואף להגיע לגן עדן הוא מישהו אובססיבי לאגו, מאוד אנוכי. והאדם הזה לא יודע כלום על היותו הפנימי. אין עצמי.

 

השער השלישי הוא הערכה עצמית. ילדים סקרנים לגבי הכל ושמחים לעשות דברים.

 

חלק מהאנשים נתקעים כאן. הם הופכים למהנדסים. הם הופכים לשחקנים, אמנים, פוליטיקאים.

הם האנשים המופיעים. הנקודה הקריטית היא העושה. הם רוצים להוכיח לעולם שהם יכולים לעשות משהו. אם העולם נותן להם הזדמנות ליצור, זה טוב. אחרת, הם הופכים להרסניים. ידעת שאדולף היטלר רצה ללמוד בבית ספר לאמנות? הוא רצה להפוך לצייר.

זה היה רצונו. כי נדחה, כי לא נחשב לצייר טוב, כי נכשל במבחן הכניסה. הדחייה הזו הייתה קשה לו לקבל. היצירתיות שלו הפכה לחמוצה. הוא הפך להרסני. אבל הוא רק רצה להיות צייר. הוא רצה לעשות משהו. כי אמרו לו שהוא לא יכול לעשות את העבודה הזו כדי לנקום, הוא הפך להרסני. פושעים ופוליטיקאים הם קרובי משפחה רחוקים.

הם בני דודים. אם נותנים לפושע הזדמנות טובה, הוא יהפוך לפוליטיקאי. ואם פוליטיקאי לא ייתקל בהזדמנויות טובות להביע את דעתו, הוא יהפוך לפושע. הם קשורים זה לזה. בכל רגע, פוליטיקאי יכול להפוך לפושע, ופושע יכול להפוך לפוליטיקאי. זה קרה במשך תקופות רבות, ועדיין לא הפכנו לחכמים מספיק כדי לבחון הכל.

השער הרביעי, הרחבת עצמי. המילה שלי היא המפתח כאן. אנשים צריכים להרחיב את עצמם על ידי צבירת עושר, על ידי איסוף כוח, על ידי שיש להם יותר ויותר, גדול וגדול יותר כל יום. הפטריוט אומר, זו המדינה שלי והיא המדינה הגדולה בעולם. אתה יכול לשאול את הפטריוט ההודי. הוא גאה להכריז בכל מקום שזו. זו הארץ של צדק, הארץ הטובה בעולם. פעם, מה שנקרא קדוש בא אלי, נזיר הינדו, והוא אמר, ואחרים. למה? כי זו הארץ המוסרית ביותר.

אמרתי לו, אולי ההפך הוא נכון יותר. אם רופאים ממשיכים לבקר בבית השכן, עכשיו זה הרופא המשפחתי, ואז מרפא עממי. מה היית חושב על זה? הוא אמר, זה פשוט. מישהו בבית הזה חולה. זה המקרה עם הודו. היא צריכה כל כך הרבה בודהות.

המדינה הזו נראית מאוד חולה ונפשית לא מאוזנת. כל כך הרבה רופאים, כל כך הרבה מרפאים. בודהה אמר, אני רופא. וקרישנה גם אמר, בכל פעם שיש התפשטות של חושך בעולם, בכל פעם שהמוסר מתדרדר בעולם, ובכל פעם שהיקום הופך לא מאוזן, אני אחזור. אז למה הוא בא הפעם ההיא? בטח היה אותו סיבה, ולמה להמשיך לבוא להודו? אבל הפטריוט הוא יהיר, תוקפני, אנוכי. הוא ממשיך לצעוק, המדינה שלי היא מיוחדת.

הדת שלי היא מיוחדת. הכנסייה שלי היא מיוחדת. הספר שלי הוא מיוחד. הגורו שלי הוא מיוחד. וכל השאר הוא שטויות. זה רק התרברבות של האגו. חלק מהאנשים נלכדים במחשבה הזו. הפנאט, הפטריוט, ההינדואיסט, הנוצרי, המוסלמי.

 

השער החמישי, תדמית עצמית. ילדים מתחילים לחקור הכל, לנסות כל מיני דברים. כשמשבחים אותם על ידי ההורים, הם חושבים, אני די טוב. כשמהללים אותם, הם מרגישים, אני באמת נהדר.

כשנוזפים בהם בכעס וצועקים עליהם, אל תעשה את זה, הם מרגישים, אני בלגן. הם מתכווצים אחורה. ילד ביום הראשון של בית הספר נשאל על ידי המורה, מה שמך? הילד אומר, ג'וני לא.

המורה מבולבל. ג'וני לא? אף פעם לא שמעתי שם כזה. הילד אומר, בכל פעם, לא משנה מה אני עושה, תמיד קוראים לי כך.

אמא שלי צועקת, ג'וני לא. אבא שלי צועק, ג'וני לא. אז אני חושב שזה השם שלי. תמיד לא. זה לא משנה מה אני עושה יותר. השער החמישי הוא השער שדרכו נכנסת המוסריות. אתה הופך למוסרי. אתה מרגיש גאה, קדוש ממך. או באשליה, במרדנות, אתה הופך ללא מוסרי ואתה נלחם נגד העולם כדי להראות לעולם מה צריך.

פריץ פרלס, מייסד תרפיית הגשטלט, כותב על אחד החוויות המגדירות של חייו. הוא היה פסיכותרפיסט באפריקה עם הרבה מטופלים כי הוא היה הפסיכואנליסט היחיד שם. היה לו רכב גדול, וילה עם גינה, בריכה, וכל מה שאנשים חושקים בו, המותרות של המעמד הבינוני.

ואז הוא נסע לווינה להשתתף בכנס עולמי של פסיכואנליזה. כמובן, בתור מצליח באפריקה, הוא חשב שפרויד יקבל אותו, יכבד אותו. וכיוון שפרויד נחשב לאבי הפסיכואנליזה, הוא רצה את השבח של פרויד. הוא כתב מחקר ועבד עליו חודשים כי הוא רצה שפרויד ידע מי הוא. פרויד קרא את הנייר אך לא הגיב. פרויד היה מאוד קר, כמו הפסיכואנליטיקאים האחרים.

הנייר כמעט ולא קיבל תגובה, לא הוערך. הוא הרגיש מאוד מופתע, מאוכזב, אך עדיין קיווה שפגישה עם פרויד תשנה את הדברים. והוא הלך לפגוש את פרויד. הוא בדיוק הגיע למפתן הדלת, עדיין לא עבר את הסף כשפרויד עמד שם. והוא אמר לפרויד, רק כדי למשוך תשומת לב, באתי לכאן מאלפי קילומטרים. במקום לברך אותו, פרויד אמר, אז מתי אתה עוזב? זה הכעיס אותו מאוד.

כך מקבלים אורח? אז מתי אתה עוזב? והפגישה הסתיימה כך. הוא הסתובב והלך משם, ממלמל ללא הפסקה, כמו מנטרה בראשו. אני אראה לך, אני אראה לך, אני אראה לך. וכדי להראות לפרויד, הוא ייסד בית ספר מרכזי נגד הפסיכואנליזה, הגשטלט. זו תגובה ילדותית. אם מתקבלים, מרגישים בנוח, מוכנים לעשות כל מה שההורים רוצים.

אבל אם מתאכזבים כל הזמן, מתחילים לחשוב באופן חסר זהירות. אין דרך לקבל את אהבת ההורים שלי, אבל אני עדיין צריך את תשומת הלב שלהם. אם הם לא שמים לב אליי יותר, אני אקח סיכונים, אני אעשן, אני אפגע בעצמי ובאחרים, ואני אעשה כל מה שהם לא רוצים שאעשה.

 

אבל אני אגרום להם לדאוג לי. אני אראה להם. זהו השער החמישי, דימוי עצמי.

 

גם החוטא וגם הקדוש תקועים כאן. גן עדן וגיהינום הם רעיונות של אלו הלכודים בשלב זה. מיליונים לכודים. הם מפחדים מגיהינום ומשתוקקים לגן עדן. הם רוצים שאלוהים יהלל אותם ויאמר להם, אתה טוב, אני מרוצה ממך. הם מקריבים את חייהם למען פנטזיה שמעבר לחיים ולמוות.

הם מענים את עצמם בדרכים שונות, מקווים שאלוהים יאמר, כן, הקדשת את חייך לי. כאילו שאלוהים שלהם הוא מישהו שנהנה לייסר אחרים או רוצה להיות מענה. הם מענים את עצמם בחושבם שזה ימצא חן בעיני אלוהים. למה אתה עושה את זה? אתה צם ואתה חושב שאלוהים יהיה מרוצה ממך? אתה גווע ברעב ואתה חושב שהוא יתמוגג ממך. האם הוא אכזרי? האם הוא נהנה מסבל של אחרים? וזה מה שהקדושים לכאורה עשו. הם ייסרו את עצמם והביטו לשמים, מקווים שבסופו של דבר אלוהים יאמר, ילדי היקר, ריצית אותי.

באנו הנה ליהנות מעדן. כאן נהרות של יין, רחובות מרוצפים בזהב וארמונות משובצים ביהלומים. ונשים כאן לעולם אינן מזדקנות. הן נשארות בנות 16 לנצח. בוא איתי. עשית את חובתך.

 

בוא לקבל את שכרך. כל הרעיון של הקרבה הוא כזה. זו תפיסה טיפשית כי כל הרעיונות של האגו הם טיפשיים.

 

השער השישי, אגו ההיגיון. הוא מגיע דרך חינוך, ניסיון, קריאה, למידה, הקשבה. אתה אוסף רעיונות. ואז אתה יוצר אידיאולוגיות, מבנים, פילוסופיות. כאן פילוסופים, מדענים, הוגים, אינטלקטואלים ורציונליסטים נתקעים. אבל זה נהיה יותר מורכב. בהשוואה לשער הראשון, שער זה הוא מאוד עדין. 

"Trauma recovery programs in Thailand, offering holistic and comprehensive healing."

צרו איתנו קשר

פנו אלינו עם כל השאלות שיש לכם

נשמח לשוחח איתך! אל תהסס/י לפנות אלינו עם כל שאלה שיש לכם. 

"Long-term recovery programs at a rehabilitation center, focusing on sustained healing and support."

צור קשר

קבע פגישת ייעוץ חינם

קבע פגישת ייעוץ חינם עם הצוות שלנו ובוא נגרום לדברים לקרות!

השער השביעי, מאמץ בלתי אפשרי. אמנים, מיסטיקנים, חולמים וחזיונרים נלכדים כאן.

הם מנסים ליצור חברה אוטופית בעולם הזה. המילה אוטופית היא יפה, כלומר משהו שלעולם לא מתרחש. היא תמיד מרחפת, אך לעולם לא מתממשת. היא תמיד שם, אך אף פעם לא כאן. ובכל זאת, ישנם אלה שמביטים אל הירח, עיניהם מקובעות על האופק הרחוק, מוחותיהם אבודים בחלומות. משוררים גדולים, חזיונות, אגו שלהם נתפס בלא-מעוצב.

ישנם גם אלה הרוצים להתאחד עם אלוהים. הם המיסטיקנים. זכרו, יצירה היא מילת המפתח של השער השביעי, וזהו השער האחרון של האגו. האגו הבשל ביותר מגיע לכאן. זו הסיבה שתמצאו משורר, למשל. ייתכן שאין לו דבר, ייתכן שהוא דמות, אך בעיניו, על אפו, תראו אגו גדול.

מיסטיקן עשוי לוותר על העולם ולשבת במערה בשתיקת ההימלאיה. תלך לשם ותראה אותו. ייתכן שהוא ינשק את רגליך, אך הוא רוצה להראות את ענוותנותו. האם אתה רואה כמה אני עניו? ישנם שבעה שערים. האגו מושלם כאשר כל שבעת השערים הללו נפתחים. האגו הבשל יכול ליפול בכל רגע.

הילד עומד לפני שבעת האגואיים האלה, בעוד שבודהה השאיר את שבעת האגואיים האלה מאחור. זה מעגל שלם. אולי תשאל, מה ההבדל בין הריקנות של ילד לפני שהאגו נוצר לבין התמימות המוארת של בודהה? הנה ההבדל. בודהה עבר דרך כל שבעת האגואיים האלה, ראה אותם, בחן אותם, ראה שהם כולם אשליות. הוא חזר הביתה ושוב הפך לילד. זהו הפירוש של דברי ישו. אלא אם תהפכו לילדים קטנים, לא תכנסו למלכות השמים.